זמן יהודי חדש - מבוא כללי: מודרניזציה וחילון בתרבות היהודית

זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי

פרופ' ירמיהו יובֵל

עורך ראשי

א. תרבות יהודית בעידן של חילון

חיבור אנציקלופדי זה בא לסקור את תהליכי המודרניזציה והחילון שעברו על העם היהודי במאתיים וחמישים השנים האחרונות, ולהציג (נכון יותר, להדגים) את התרבות המגוונת והרב-צדדית שיצרו היהודים עקב התהליכים האלה.
המושג "תרבות" מציין לא רק ספרות, אמנות, מוזיקה, תיאטרון, אדריכלות וכדומה, אף שלאלה יש מקום מרכזי בתוכו. התרבות מקיפה גם את ההגות והאידיאולוגיה הציבורית, את הזיכרון ההיסטורי, את השימוש בלשון, את חיי היומיום, הפוליטיקה, הסמלים, המוסדות, הרגלי הלבוש, הבידור והפנאי, ובקיצור - את כל מה שבני אדם יוצרים במשותף, ואשר חוזר ומשפיע על פירושי העולם שלהם ועל יחסיהם ההדדיים. עם זאת אין מטרתנו להקיף הכול, אלא לייצג את עיקרי התהליכים והמוצרים והאנשים הקשורים בהם.
ברוב שנות התפוצה היתה תרבות היהודים דתית באופן כמעט בלעדי. אבל לא בכל הזמנים, ובוודאי לא בזמן המודרני. תרבות חול יהודית התקיימה ואף שגשגה בתקופות שונות, למשל באלכסנדריה העתיקה, בספרד בימי הביניים, באיטליה של הרנסאנס, בהולנד ובאנגליה בראשית העת החדשה. היהודים באותם המקומות המשיכו ליצור ולשחזר מוסדות, כתבים ואופני חיים דתיים, ויחד עם זאת היו פתוחים למה שנחשב אז "התרבות הכללית" של הזמן - מדע ופילוסופיה, שירה וחקר הלשון, אמנות פלסטית וצורות מִמשל, עד לאופנה, לבוש וסגנון חיים אישי. המתחים הלא נמנעים בין רכיבי התרבות הדתיים לחילוניים לא היו תמיד בלתי ניתנים ליישוב. אדרבה, בנסיבות שונות הם הצליחו להתקיים יחד ללא משבר, ובכמה אופנים העשירו זה את זה. אפילו משה בן-מימון (הרמב"ם), גדול הרבנים בעידן שלאחר התלמוד, דגל בלימוד הפילוסופיה והמדע כמפעל האינטלקטואלי הראשון במעלה שראוי לאדם לעסוק בו (אם הוא מוכשר לכך). עם זאת הצדיק הרמב"ם את הלימוד הזה כחובה דתית, וכך שמר על הקדימוּת הנורמטיבית של הדת. דוגמאות כאלה מעידות, שתרבות חילונית אינה חייבת כשהיא לעצמה לערער את עולם הדת, אף על פי שייתכן כי תעשה זאת בתנאים מסוימים.
תנאים כאלה צמחו במאתיים וחמישים השנים האחרונות, עם חדירת המודרניות אל העולם היהודי המסורתי. המודרניות קשורה לבלי הפרד בתהליך החילון (סֶקולאריזציה) שהתרחש בתרבות המערב. תהליך ארוך זה לא רק הוסיף ממד של חול לתרבות ימי הביניים הדתית, אלא הפך אותה מעיקרה, כלומר, גרם להעתקה הדרגתית של בסיס התרבות ומרכז החיים מתחום הדת אל העולם הארצי (ה"סֶקוּלוּם"). אף שהחילון הוא מושג מורכב ורב פנים, בכל זאת הוא מציין תופעה חלקית ומוגדרת יותר במכלול של המודרניות. למעשה, בין השניים האלה, המודרניזציה והחילון, קיימת השפעת גומלין, אף שהיקפם אינו חופף. החילון הוא אחד המנועים של תהליך המודרניזציה ובו בזמן גם מוצר שלו. אין לתאר את המודרניות במערב בלי גורמי חילון מובהקים, כמו הלגיטימיות שניתנה לביקורת על כל מסורת, ובכלל זה על המסורת הדתית; הערך שיוחס למעמדו של הסובייקט החושב, היחיד; התפקיד של הרצון האנושי (ולא האלוהי) בכינון המדינה ובהצדקת סמכותה; ועוד. אך, מצד שני, כדי שהסמכות המוחזקת בידי הדת תועתק למקורות של העולם הזה, וכדי שהיחיד, כתודעה וכרצון, יוכל לתבוע את מעמדו האוטונומי מול המסורת, היה צורך שכבר יתהוו תופעות של מודרניזציה בתחומים אחרים. ביניהן: התפתחות תרבות הערים; הופעת המדע החדש ויישומיו בטכנולוגיה; התפשטות הקריאה והדפוס, ובעקבותיהם הלימוד והידע, הכושר ללשון ולחשיבה אישית; עליית קרנו של השכל כשהוא צמוד לניסיון; התפשטות הסקרנות, גילוי נתיבי מסחר וקולוניזציה, ובעקבותיהם אופקים חדשים ביקום ובטבע; גילוי וכינון הסובייקטיביות ועולם הפְנים (כולל הפסיכולוגיה); הרפורמציה בדת הנוצרית, והופעת דרכים חלופיות לגאולה בתוך הדת ומחוצה לה; גילוי ההיסטוריוּת של הקיום האנושי; עליית משקלו של הרצון במערב; רתימת הטבע לתועלת האדם; היווצרות המדינה הריכוזית הבנויה על הסכם; ועוד גורמים שהשתתפו, לטוב ולרע, בבניין העולם המודרני, ורובם נקשרו בצורה כלשהי של חילון החיים.
בעקבות התהליכים האלה פחת משקלה של הדת במערב, גם בחיים הפרטיים וגם במרחב הציבורי. כיום אנשים רבים חיים בפיצול בין מצב תודעתם הממשי לבין קשר שיורי אל כמה סמלים, תחושות ורגישויות של הדת. (דבר זה ניכר באירופה יותר מבארצות הברית.) אנשים רבים נעשו עוינים או אדישים לדת, ולפעמים הם מגלים כלפיה נוסטלגיה ללא מסקנות מעשיות. חילונים קיצוניים, תלמידי וולטר, מצפים שהדת תרד מן הבמה, כי לפי הרגשתם היא מיצתה את תפקידה כגורם מחולל ציוויליזציה, ועכשיו היא מכשול לשיפור המוסרי והרציונלי של בני האדם, המוליד בעיקר אי-סובלנות, אלימות, דיכוי ו"מלחמות קודש". לעומתם, יש חילונים מתונים, ברוח קאנט, הרוצים בהמשך קיומה של דתיות מתוקנת, סובלנית ולא פוליטית, שאינה מטיפה לדוֺגמוֺת אי-רציונליות ואינה מתערבת בעסקי המדינה, אלא מעודדת ומשלימה את החינוך למוסר אישי וציבורי.
מאז סוף המאה ה-18 החלה המודרניות לחדור לרחוב היהודי ולסביבתו. יהודים רבים "יצאו מן הגטו" (כלומר, מן הקהילה המסורתית) והחלו להשתלב בחברות האם שלהם ולאמץ את דרכי חייהן וחשיבתן (כלומר, "להתבולל" בדרגה מסוימת), בלי שהמירו את דתם. עקב כך, בלי שתמיד ידעו להגדיר את מצבם החדש, הם ייצרו מִכלָל מגוּון של יצירות, מוסדות, דפוסים מנטליים וסגנונות חיים, שלכולם זיקה יהודית זו או אחרת, אך שלא היו תלויים באדיקות דתית או בקיום המצוות, ולא פעם דחו במפורש את הדת הרשמית ודרך חייה. וכאשר נוסדו היישוב היהודי בארץ ומדינת ישראל, קיבלה היצירה התרבותית החילונית תנופה מיוחדת.
גילויי התרבות החילונית של יהודים משתרעים מן ה"איגוד לתרבות ולמדע היהדות" בראשית המאה ה-19 בגרמניה עד לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב; מארגון "בני ברית" היהודי (העשוי במתכונת הבונים החופשיים) לסיפורי יצחק בשביס-זינגר ולסרטיו של וודי אלן; מתיאטרון "הבימה" במוסקבה ובתל-אביב לכתבי אחד העם וז'בוטינסקי, לציורי שאגאל וחיים סוטין בפריז, לאינטלקטואלים היהודים בעיראק ובמצרים, ועד לתזמורת הפילהרמונית הישראלית, לתנועה הקיבוצית, לגלריות ולבתי הקפה של תל-אביב היום ובמאה הקודמת, ולתרגומים לעברית של כתבי זיגמונד פרויד, היהודי "חסר האל" (כהגדרתו). יהודים חילוניים אחרים השקיעו את הלהט והמקורות היהודיים שלהם במטרות פוליטיות וחברתיות (ובמגמות אסתטיות ופילוסופיות) של חברות האם שלהם, ואף בחזונות כעין-משיחיים של אירופה והעולם כולו, כשהם מצוידים במניעים ובאופני ראייה שאת אופיים היהודי קל לזהות יותר מאשר להגדיר. רבים מאלה התפרסמו בזמנם או מעבר לו - משה הס וליאון טרוצקי, ארנולד שנברג ואלברט איינשטיין, פרנץ קפקא, קארל קראוס, ליאון בלום, ואלטר רתנאו, ואלטר בנימין, נלי זק"ש, השופט לואי ברנדייס, חנה ארנדט ואירווינג האו (אם להזכיר באופן אקראי רק אחדים) - ואילו ליגיונות של אחרים נותרו אלמונים.
להדגמה נוספת, נתבונן בשנה אחת של המאה שעברה - נאמר, 1925. בשנה זו נפתחו הלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, וממש באותו הזמן, בווילנה, הוקם מוסד ייוו"א לחקר היידיש ולטיפוחה, בכוונה לעשותה, ברוח דובנוב, ללשון התרבות החילונית של היהודים. בחיפה נפתח הטכניון בבניינו החדש, לאחר שהמאבק על לשון הוראת המדעים הוכרע לטובת העברית. בתל-אביב נפתח התיאטרון הארצישראלי בהצגת "בלשצאר" (את נאום הפתיחה נשא ביאליק); האופרה של גולינקין העלתה שש אופרות; נוסד העיתון דבר; הונחה אבן הפינה לבניין העיתון הארץ; ומשה הלוי ייסד את הסטודיה הדרמתית "אוהל", שנעשתה בהמשך לתיאטרון. במוסקבה העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הגולם בהצגת בכורה. במגדל דוד בירושלים נערכה תערוכה של 19 "ציירים מודרניים" בהנהגת זריצקי, ועוררה התקפה מצד "שמרני בצלאל".
מספר היהודים בארץ היה אז 130,000-120,000 נפש: באותה שנה נמכרו בארץ כ-150,000 ספרים, התקיימו 162 מופעים מוזיקליים, נפתחו ספריות רבות, ויצאו לאור כ-30 כתבי עת בעברית (שרובם החזיקו מעמד לא לתקופה ארוכה). בפוליטיקה היהודית המודרנית הוקמו בשנת 1925 שתי מסגרות בינלאומיות מנוגדות - הימין בראשות ז'בוטינסקי ערך בפריז את ועידת היסוד של "ברית הציונים הרוויזיוניסטים", שפרשה לימים מן ההסתדרות הציונית, ובשמאל, בעקבות הפילוג ב"פועלי ציון" בין האגף השמאלי לימני, התאחד זה עם גוף ושמו "ציונים סוציאליסטים" והוקמה תנועה מאוחדת. אספת הנבחרים הראשונה של היישוב החליטה באותה שנה, למרות מחאת הצירים הדתיים שעזבו את הישיבה, לתת זכות הצבעה לנשים - במדינות רבות במערב עדיין לא היתה זכות כזו - ונבחרו לאספה 24 נשים (12%). בקיבוץ עין-חרוד, שהתיישב אותה שנה במקום הקבע שלו, היתה התארגנות נגד ההחלטה להפקיד את רישום הנישואים, הלידות והפטירות בידי הממסד הרבני (מאבק הנמשך עד היום), ובקיבוצי עמק יזרעאל נחוג לראשונה חג השבועות בדגש של חג הביכורים ולא של מתן תורה דווקא.
באותו זמן בפולין, בעיירה פולאבי, למד הנער משה קליינבוים בן ה-16 (שנודע לימים כמשה סנה) בגימנסיה פולנית, ופרסם מאמר בעיתון של האינטלקטואלים האתיאיסטים על רעיון הלאומיות; בפרק הזמן הזה הוא התגורר בבית סבו החסיד האדוק (אך הסובלן), שהבין בכאב את הצורך של נכדו לצאת ללימודים בשבת. ואילו בעיירה ירוסלב בגליציה נפרד הנער זישע פרייפלד בן ה-17 (אביו של הח"מ) מהוריו שומרי המסורת, ונסע לפלשתינה במסגרת תנועת "החלוץ", שאליה הצטרף בגיל 13 לאחר שחתך את פאותיו; הוא היה אחד מ-23,000 עולים שהגיעו לארץ באותה שנה.
אין צורך למנות את כל הגילויים והמוצרים של התרבות המודרנית היהודית כדי להיווכח שברקעה עומדת חוויה או התנסות חדשה - חוויית החילון של החיים היהודיים במגוון צורות והיבטים, ושל הקונפליקטים והתהייה העצמית הכלולים בהם. בימינו ממשותה של התרבות החילונית אינה נתונה לשאלה; היא נוכחת בכל מקום, ופיזורה חופף את פיזורו של העולם היהודי החילוני שהוליד אותה. אבל איך נבין מה משמעותה של תרבות יהודית חילונית? דרך אחת, עקרה למדי, היא לבקש הגדרה פורמלית. ואולם הגדרות פורמליות אינן מחכימות בדרך כלל, ובמקרה הזה גם אי אפשר לתת הגדרה כזאת. תרבותם החילונית של היהודים, על ריבוי אופניה, נוצרה בתשובה לצורך שלא היה לו תקדים היסטורי; עקב כך תפוצתה של תרבות זו, עם כל אופייה החי והדינמי, היא באופן טיפוסי דיפוזית וחסרת מרכז, ללא סמכות שַליטה ובלי מוקד שיטתי מלכד. (מבחינה זו היא מדגימה מגמה פוסט-מודרנית ולא רק מודרנית). יותר מזה: לפי טבע העניין, אי אפשר לייחס לחילוניות או לגלות בתוכה דגם נורמטיבי מחייב, כמו שהדבר אפשרי בתחום הדתי. לאדם חילוני אין פוסק רבני ואין לו אפיפיור; תרבותו אינה קשורה בספר קאנוני, ולא בעיקרי אמונה אחידים (קאטכיזם), ואין לה תוכן מרכזי, נבואי או היסטורי, שבו מתעמקים ואותו דורשים מצדדים שונים. העמדה החילונית היא בעיקרה גישה, ולא תוכן דווקא; היא אופן התייחסות העשוי להתחבר לריבוי גדול של תכנים ולעצב אותם בדרכים שונות - אסתטיות, מחשבתיות, מוסדיות, שכליות ורגשיות, הכול לפי אופי העניין והמדיום שבו עוסקים. אבל שום תוכן מאלה אינו שולט בכוליוּת הגישה החילונית ואינו מייצג אותה ככזו. מבחינה זו, אם להשתמש בדימוי רטורי מקובל, אין לחילוניות "עגלה" אחת ויחידה הנושאת את המִגוון הגדול של תכניה. התרבות החילונית מלאה וגדושה בתכנים שכולם מקבלים את משמעותם החילונית לא מעצמם אלא מאופן ההתייחסות אליהם; ומספר העגלות הוא כמספר אופני ההתייחסות.
הדרישה השגרתית להשיב על שאלת "מיהו יהודי" על ידי קבוצה מגדירה ומחייבת של תכנים ואמונות מציגה את השאלה מראש בתבנית דתית; ומכיוון שהיא מצפה לקבל תשובה כעין-דתית, אי אפשר לתת לה תשובה חילונית שתתאים למונחי השאלה. להיות יהודי אין פירוש הדבר להחזיק באמונות מסוימות או לקיים פולחן זה או אחר, אלא להשתייך, מרצון או מכוח העובדות, לקבוצה ההיסטורית והעכשווית של היהודים. מי שמכיר בשייכות אקזיסטנציאלית זו ומאשר אותה, עשוי להוסיף לה רובד אישי בעל משמעות רבה יותר - למשל, רגש לאומי, אמונה דתית, מחויבות היסטורית, הסתגרות כיתתית או ייעוד קוסמופוליטי כלל-אנושי; ומכאן יכולים להיוולד רגשי הזדהות, אכפתיות, ביקורת כואבת או תובענות כלפי יהודים אחרים. אבל הבסיס לכל אלה אינו אמונה זו או אחרת, אלא הפנמה של מצב קיומי-היסטורי הקודם לכל אידיאולוגיה.