גם בלי שיש ליהודי חילוני תוכני אמונה מחייבים, נראה שיש כמה מאפיינים מנטליים וסוציולוגיים שתופעת היהודיות החילונית ניכרת בהם, לפחות בחלקם. יהודים חילוניים נוטים, למשל, לפרש את עצמם במונחים של תיאור כפול ("יהודי" ו"חילוני") ומצפים שיכירו בהם ככאלה. יש להם, ברמה מסוימת, תחושת שייכות לקבוצה היהודית הכוללת ולהמשכיות ההיסטורית שלה, בלי שהם מתנים את שייכותם באמונה תיאולוגית באלוהי ישראל או בסמכות הנמשכת של התורה. מכאן שיהודים חילוניים תופסים את הקיום הקבוצתי היהודי - בין שהם קוראים לו עם ובין שהם קוראים לו אתנוס, או לאום או קהילה על-לאומית או מצב אקזיסטנציאלי וכו' - כיחידה רחבה יותר מהדת היהודית. מי שנותנים דעתם על כך יגלו שיש ליהודיות בסיס אקזיסטנציאלי, הנקבע מבחוץ באופן לא רצוני, בין השאר על ידי האנטישמים והנאצים, ובאופן פנימי על ידי הרצון והבחירה של היהודים עצמם. כמו כן יהודים חילוניים ייטו להכחיש שהיהודיות אינה מתירה שאלות ללא תשובה. בנוגע למרביתם נכון לומר שלהיות מועסק אישית בשאלת היהודיות - זה סימן טבעי ומספיק לכך שאדם הינו יהודי.
בהכללה, אופייני ליהודים מודרניים (וליהודים חילוניים בייחוד) שהם מזהים בתוך עצמם מערך של שניוּת שאי אפשר ואין צורך לבטלו - בין עבר והווה, מסורת וטרנספורמציה, דת וספק (או אתיאיזם), והם חווים שניות זו כלגיטימית לגמרי - לא כפגם או חיסרון, כפי שהפונדמנטליסטים מייחסים להם, אלא כסימן מובהק של מצבם המודרני (ועוד יותר, המודרני המאוחר או הפוסט-מודרני), וכאופן "אותנטי" לגמרי להיות יהודי היום (באותנטיות הכוונה איננה לזהות אינטגרלית - בזו ניתן לראות אשליה והונאה עצמית - אלא להתאמה למצב האמיתי, הלא-אינטגרלי, של אדם בן ימינו). רבים חיים ומפרשים את זהותם האישית כזהות הארוגה מֵרכיבי זהות חלקיים שאינם צריכים בהכרח להיות הרמוניים ולכידים (קוהרנטיים), ובכל זאת הם שייכים לאותו רצון אישי ומודעות אישית.
הרצון ממלא כאן תפקיד חשוב, כיוון שהניסיון היהודי החילוני בנוי על נאמנות לפרויקט נמשך והולך, ולא רק על זיכרונות מהעבר. ברקע פועלים תהליכים של פירוש עצמי וכן של אישור וחיוב עצמי, של קבלה ודחייה - ואלה מתייחסים לרצון.

לא פעם נאמר שהביטוי העברי "חילוניות" כתרגום ל"סקולאריות" אינו הולם. אך כיוון שנתקבל ונפוץ בלשון, נראה שמאוחר להחליף אותו, והניסיון ייכשל. אבל ניתן לתקן שגיאות בהבנתו. בעיקר, אין לפרש את הקונוטציה הרומזת לעולם ה"חול" כאילו החילוניות שוללת ערכים וחוויות של רוח ונפש. אדרבה, העמדה החילונית טוענת לקיומם של ערכים וחוויות אלה בלי לנעוץ את מקורם בעולם דתי מוחלט וטרנסצנדנטי, ופונה לשאוב אותם מבני אדם ממשיים בעולם הממשי. הנחתה היא שהתרבות האנושית אינה זקוקה לאמונה דתית או לממסד דתי כדי שיתקיימו בה ערכי ציוויליזציה ומוסר, ובצִדם חוויות של הִתעלוּת רוחנית ונפשית, וכדי שבני אדם יוכלו לצאת מקיומם הנתון והאינֶרטי ויתקדמו לקראת אפשרויות קיום עדיפות או גבוהות יותר, אישיות וציבוריות.
יצורים אנושיים קיימים כקשר הדדי של גוף ורוח שאינו ניתן להפרדה; וחיי הרוח שלנו - המחשבה, הרגש, התקשורת בין בני אדם, האהבה והערצת הטוב - הם חלק לא נפרד של כלל החיים בעולם הזה. לכן אותה טרנסצנדנציה עצמית, הדרושה כדי שיהיה לבני אדם אופק של התקדמות מוסרית ורוחנית, יכולה להתרחש כחריגה מעצמנו בתוך העולם ולא דווקא כחריגה שלנו מן העולם.
במובן הזה, עולם ה"חול" אינו בהכרח עולם של חוּלין. הוא לא רווי קדושה דתית, כשם שאין בו גם סלעים מדברים או לידת בתולה; אבל יש בו חוויות של התעלות נפשית ורוחנית שבהן קיומנו חורג אל מעל לבנאלי ולשוטף, וחש שהוא עולה מדרגה או נטען באיכות מיוחדת. וכן מתרחשות בנו חוויות של יופי, אהבה, רוממות, התעלות, כבוד לבני אדם והערצה להישגים נעלים, לרעיון הצדק, ליופי שבאמנות ובטבע, וגם לתופעות נבחרות בעולם הדת (כאשר מתגלים בהן סגולה אנושית נדירה או כוח השפעה חיובי על הציבור). כל אלה אינם מותנים באמונה באלוהים בורא ומשגיח, ובוודאי לא בכפיפות לממסד הדתי. אדרבה, יש טוענים כי הישגים נפשיים ואתיים יכולים לשגשג רק בעולם פתוח לחופש מחשבה ורגש, ללא דיכוי של ממסד דתי ושל צווים המנוגדים לתפיסה המוסרית של הזמן.