זמן יהודי חדש - מבוא כללי: מודרניזציה וחילון בתרבות היהודית

זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי

ג. בירורים נוספים

העצמי כאינטרס של העולם הזה

האינטרס החילוני הנעוץ בעולם הזה אינו חומרי או תועלתני גרידא. אמנם זה אינטרס עצמי, אך ה"עצמי" שהוא בעל האינטרס הוא מושא לשאיפה גם לשם עצמו: הוא חותר לאשר את עצמו, להשליך את עצמו קדימה, ולהגשים את עצמו בתוך העולם. החתירה אינה מכוונת אך ורק לרכישת מושאים חיצוניים - נכסים, עוצמות, כיבודים והכרה חברתית. באמצעותם של אלה היא גם מכוונת אל האישיות עצמה, אל הנתיב שהיא מפלסת לה בתוך ההוויה, אל העקבות והסימנים שהיא מטביעה בעולם (ומקבלת ממנו) - ואל ה"עצמי" הנוצר ומתעצב מכל אלה. זוהי הצורה החילונית, המחליפה את מושג הגאולה הדתי, של הדחף המודרני המכונה לעתים "מימוש עצמי": חתירה לעצמיות, על ידי מימוש ערכים והישגים הקשורים לגורם החד-פעמי הקרוי "אני עצמי", ושאותם האדם אמור להגשים בחיים האלה ולא בעולם אחר, או כהכנה לקראתו. אפשר לומר שה"עצמי" המודרני כונן את עצמו בכך שהציב את עצמו כמטרה, ובו בזמן גם התגלה ונעשה מודע לעצמו.

היפוך ערכים חברתי
לאור האמור מסתבר עוד, שלחילון נלווים בדרך כלל שינויים מרחיקי לכת בערכי החברה שבהם משתקף יחס חדש ליחיד, כולל מידה של דמוקרטיזציה ביחסים בין-אישיים, וכולל הדרישה לכבד בני אדם אך ורק בזכות המאמצים וההישגים (החומריים, הרוחניים, המוסריים וכדומה) שאליהם הגיעו כיחידים, ולא בגלל סטטוס שקיבלו מלידה או שהוקנה להם על ידי הסמכה דתית-מטפיזית. אידיאולוגיה חדשה זו ביטאה, בין היתר, את הצרכים של הבורגנות המתהווה ושל מעמד היזמים הקפיטליסטי. אבל באותה מידה - לפחות בעיקרון - היא מייצגת גם את החריגים של החברה המודרנית, שהשמרנות הבורגנית מתייחסת אליהם בחשד או בסלידה (ובכללם קבוצות אתניות, גזעיות, מיניות וכו'), וכן את האמן והאינטלקטואל המודרני, המתקן החברתי, המטיף הפוליטי הרדיקלי, ואת היחיד המודע לזכויותיו בכלל.

פילוסופיה מובלעת של אימננטיות
את מרבית האִפיונים שלעיל ניתן לכנוס במושג "פילוסופיה של אימננטיות". זוהי תפיסת עולם, שתהליכי החילון המודרניים נתנו לה מידה ניכרת של ביטוי. פירוש הדבר: גישה לחיים המתרכזת בעולם הזה כמכלול חומרי ורוחני, ותופסת אותו כהיקף השלם של כל המטרות והדאגות של חיי האדם ושל כל המשאבים העומדים לרשותו. זו לא תמיד עמדה שאדם מגבש לעצמו ביודעין. ניסוחה הפילוסופי אומר שהתחום הטרנסצנדנטי או שאינו נמצא כלל או שאין יסוד לייחס לו נוכחות פעילה בעולמנו. לכן אי אפשר לייחס להוויה שום פרספקטיבה על-טבעית בעולם שמעבר-מזה, אלא התחום האימננטי, העולם שבכאן, הוא האופק הכולל של הקיום, והוא גם המקור התקף היחיד של מטרות, משמעויות, מבחנים מוסריים וצידוקים פוליטיים למוסדות החברה: כל אלה נובעים מרצונם של בני אדם, מרוחם, מתשוקותיהם ומן התרבות המשתנה שלהם. יתר על כן, כל אופן של "גאולה" שבני אדם מייחלים לו - שפירושה גם חירות, אמנסיפציה או התקדמות שלמה יותר למטרות ראויות - גם הוא חייב להיות מושג בעולם הזה ונרכש מתוך משאביו. במידה שהתחום הטרנסצנדנטי ממלא תפקיד באופק הקיום, זהו תפקיד ללא תוכן, פרספקטיבה שותקת, שיש לכבד את שתיקתה ולהתייחס אליה כאל שאלה ללא תשובה, כחלל אינסופי פתוח וריק, המפנָה את מבטנו חזרה אל העולם הסופי שבו אנו חיים. זהו גרעין הפילוסופיה של האימננטיות, שווריאציות שלו חוזרות ונשנות בתולדות ההגות המודרנית, ואפשר לראות בו את אחת מתבניות היסוד של תהליך החילון, שניתן לממש אותה בפירושים שונים ומתחרים.

חילון וסקראליזציה: תחליפי דת חילוניים?
תהליך החילון לווה בעת המודרנית בתופעות של קידוש (סקראליזציה). פירוש הדבר: יצירת תחליפי דת חילוניים, מקודשים כמו הדת עצמה. אווירת הרוממות והקודש הכרוכה בהלך הרוח הדתי הועתקה ממושאים דתיים מובהקים לאובייקטים ולאידיאלים חילוניים - הלאום, המעמד, התבונה, המדינה, המנהיג, המוסר הכלל אנושי (קאנט), חזון הסוציאליזם, זכויות האדם וכדומה, והגיעה לביטוי בטקסים, סמלים, ימי מועד, גיבורים ומרטירים, שהילת קדושה נקשרה בהם. ליד אלה נוצרו תחליפים מוסדיים לדת בדמותן של תנועות חברתיות ואידיאולוגיות הפועלות ככנסייה חילונית; ונעשה שימוש במטבעות לשון ודימויים הלקוחים מעולם הדת כדי לציין מושאים וערכים חילוניים.
יש כאן מעין דתיות ללא דת, המתפשטת מעבר לאופקיה של הדת ההיסטורית. מצד אחד, הדת מוחדרת מחדש אל עולם החול וקובעת את אופי המנטליות והתודעה הפועלות בו; בכך היא מרחיבה את עולם החוויה הכעין-דתית אל הרבה מעבר לגבולותיו המקוריים. אך מן הצד האחר ברור שגם הפונים לתחליפי דת מוחלטים מבצעים מהלך של חילון: הם יוצאים מן הדת המסורתית ודוחים את זיקתה למקורות צידוק טרנסצנדנטיים. במקום זה הם מחפשים מושאים חדשים, ארציים, הנראים להם ראויים יותר להילה של קדושה או שגב, ומעבירים אליהם את הערך הלא-מותנה ששללו מן הדת. מבחינה זו קידוש החול הוא ביסודו אחת מתבניות החילון המודרניות: סקראליזציה היא אופן של סקולאריזציה.
מחשבה ביקורתית עשויה אמנם לקבוע שזה חילון מופרך או לא שלם, שלא הצליח להיחלץ מן העולם המנטלי שנגדו הוא אמור לצאת; לכן הוא מכשיל את עצמו, מעורר תחושה של דיסוננס ואי נחת, לפעמים גיחוך, ובמקרים קיצוניים נולדות ממנו קנאות ומשיחיות שקר חילונית. אבל אין להכחיש שכל התופעות הללו שייכות לערוץ מוכר ומובהק של החילון המודרני, ערוץ המודגם בדמויות שונות ונבדלות כמו קאנט ומשה הס, רובספייר ומוסוליני, וולט ויטמן וא"ד גורדון, קומוניסטים ולאומנים, בונים חופשיים ובעלי אוטופיות, וגם חלק מן הסופרים, המשוררים ומבקרי הדת היהודים בעידן החילון.
בכל מקרה, בין שנראה בכך שארית דתית ובין שנראה בכך היפוך וגלגול קיצוני של הדת, הרי גם מן ההיבט הזה, עולם ה"חול" אינו בהכרח עולם של חולין.

חילון חיי יומיום מול חילון מקורות הסמכות וההצדקה; מסורתיות ופולחן
אנשים רבים בזמננו משתתפים בתרבות שחיי היומיום שלה חוּלנוּ לבלי הכר בהשוואה לדורות הקודמים, והדבר הזה נכון גם ליהודים דתיים. גם כשאלה דורשים למנוע נישואים שלא לפי ההלכה, או להגביל תחבורה ומסחר בשבת וצריכת מזון לא כשר - הרי מבחינתם לא מדובר בשינוי מקיף של פני החברה, אלא בהצבת תמרורים ואיים דתיים בתוך מרחב שהוא חילוני בעיקרו.
מכאן ברור שאין הכרח שחילון חיי היומיום יבוא יחד עם חילון מקורות המשמעות של החיים ויסודות ההצדקה של הנורמות השוררות. זה האחרון הוא חילון יסודי ועקרוני יותר, ויש מי שיראו רק בו "חילון כהלכה". לעומתם, יש אנשים, שניתן להגדיר אותם "מסורתיים", אשר מקבלים מידה ניכרת של חילוניות באורח חייהם ובסביבתם, אך נמנעים מחילון שלם של מקורות המשמעות והצידוק של עולמם; הם נוטים לשמור על אמונה מסוימת בכוח אלוהי, וברוח אמונה עמומה זו - וגם מתוך כבוד למורשת הוריהם - הם מקיימים כמה יסודות פולחניים של הדת שבה גדלו. ולעומת זאת, יש חילונים "קשים" שגם הם מתקרבים למעין מסורתיות, מכיוון אחר. בשבילם, מקורות המשמעות והסמכות שוכנים רק בעולם הזה; אבל מתוך המקורות האלה הם חוזרים ומתייחסים בחיוב, כאל חלק מתרבותם, אל כמה יסודות טקסיים של הדת ואל חלוקת הזמן שלה, ומסכימים לשבץ בחיי היומיום טקסים ומועדים מסורתיים בפירוש לא דתי.