פרופ' ישראל ברטל

במאה ה-18 היה היחיד היהודי, כמו בני שאר קבוצות דתיות ואתניות בארצות אירופה ובאגן הים התיכון, איבר של ארגון חברתי בעל אופי מיסטי ואורגניסטי. מיסטי - שכן הקשר בין היחידים בקהילה היהודית לא נתפס כהתחברות על בסיס רציונלי, לשם השגת תועלת או הפקת סיפוקים חברתיים ותרבותיים. בעיני היהודי בן החברה המסורתית היה זה קשר של נשמות, המחוברות האחת לרעותה וקשורות לאלוהות, לעולם הבא, לעבר הקיבוצי ולעתיד המשיחי. אורגניסטי - משום שהזיקה בין חברי הקהילה נדמתה כחיבור אורגני הדומה לחיבורם של איברים בגוף החי. לכל אחד מן האיברים היה תפקיד מיוחד בפני עצמו, אך בה בעת הוא פעל למען חלקי הגוף האחרים, ניזון מהם ולא היה יכול להתקיים בלעדיהם. לא רק היחס בין היחיד לבין קהילה נתפס במונחים כאלו; גם הזיקה בין קהילות היהודים ברחבי הפזורה הובנה במושגים מיסטיים ואורגניסטיים. הערבות ההדדית שהיתה קיימת בין חברי הקהילה הורחבה לערבות הדדית בין כלל קהילות ישראל. כך, למשל, הוסברה חובתן של קהילות לסייע לקהילות אחרות הנתונות במצוקה בניסוח בעל אופי אורגניסטי מובהק, כגון בכרוז זה של ועד ד' ארצות בפולין משנת 1742: "שה פזורה ישראל, מה שה מכין אותו באבר אחד וכל האברין מרגישין, אף ישראל, כל אחד מרגיש בכאב חברו".
עולם המושגים הפוליטי והחברתי שבו היו נתונים בני הקהילה היהודית לא היה שונה, בעיקרו של דבר, מעולם המושגים ששלט בתודעתם של נוצרים ומוסלמים בני מעמדות שונים, שהיו שייכים למגוון הקבוצות האתניות בעולם הטרום-מודרני. לכן, חרף זרותה הדתית של הקהילה היהודית (היתה זו קהילת המאמינים הבלתי-נוצרית היחידה שנסבלה משך מאות שנים בארצות הנצרות!), חיזקה הסביבה הדתית החיצונית את הזהות הייחודית של חבר הקהילה. היחיד היהודי נתפס לא רק כמחובר באורח מיסטי אל הכלל, אלא חי ופעל בה בעת בתוך מערכת חברתית-כלכלית פיאודלית-קורפורטיבית, שבה מעמד חברתי, עיסוק כלכלי, זהות אתנית ומקום מגורים היו תחומים ומוגדרים. מסגרות החיים הפיאודליות היו מעוגנות בתעודות כתובות, שהגדירו בצורה מדויקת את מעמדה של כל קבוצה דתית, אתנית וחברתית, וקבעו תחומים גיאוגרפיים, חברתיים וכלכליים כמעט בלתי-ניתנים לשינוי. כל יהודי, באשר הוא, היה כפוף לכתבי חסות (פריווילגיה), שהוענקו לקהילה זו או אחרת מטעם המלך, הדוכס או הבישוף. תעודות אלה עברו מדור לדור ואושררו מדי זמן, כאשר עלה מלך חדש לכס השלטון, או כשהתחלף בעליה של העיר שבה נמצאה הקהילה. כתבי החסות של יהודי מלכות פולין, שמקורם הקדום במחצית השנייה של המאה ה-13 ובמאה ה-14, עוד זכו לאשרור בשנת 1764, כאשר עלה לשלטון מלכה האחרון של פולין, סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי. רוב יהודי העולם בעת החדשה (ששכנו בארצות מזרח אירופה), קיימו את חיי היומיום שלהם בקהילותיהם עד המחצית השנייה של המאה ה-18 על פי תעודות משפטיות כאלו. בפולין, על כל פנים, לא חדלו יהודים שחיו בערים פרטיות של האצולה לנהוג על פי כתבי חסות כאלה עד למרד הפולני נגד הרוסים בשנת 1863. אף שכמו כל ארגון חברתי של בני אנוש הונעו גם חברי הקהילה היהודית משיקולי תועלת, יוקרה וממון, תורגמו כל אלה למושגים דתיים מובהקים. הארגון הקהילתי היהודי, שהיו לו שמות שונים בארצות שונות, היה, אפוא, קורפורציה של יחידים שנקשרו בקשרי דת, מוצא ומעמד.
התחזקות המדינה הריכוזית באירופה הביאה כבר מן המאה ה-17 לחיסולו ההדרגתי של הסדר הפיאודלי ולביטולן של הקורפורציות. ירידת מקומה של הדת בהגות הפילוסופית ובמחשבה הפוליטית של האליטות במערב אירופה ובמרכזה ערערה במקביל את מעמדה המוחלט של הקהילה בחיי היחידים. הנאורות האירופית הטילה ספק, בלשון המעטה, בקשרי הקדושה הקורפורטיביים והציעה חלופות שכלתניות ותועלתניות להסדרים החברתיים הנושנים. השליטים האבסולוטיים, אשר בממלכותיהם חיו ערב העת החדשה למעלה ממחצית יהודי העולם, חתרו להמעיט את כוחם של כל הארגונים החברתיים ולכפוף את הנתינים לפיקוחה הישיר של המדינה. כך אירע בצרפת, במדינות הגרמניות, באימפריה ההאבסבורגית וברוסיה הצארית. ביטול האוטונומיה הקהילתית של היהודים התרחש במשך קרוב למאתיים שנה בשלושה מסלולים היסטוריים: בממלכות האבסולוטיסטיות בוטלה הקהילה המסורתית, והיהודים הוכפפו למרות ישירה של מִנהל המדינה כנתינים; במשטרים הדמוקרטיים זכו היהודים לשוויון זכויות אזרחי מלא, מתוך איבוד מעמדם הקורפורטיבי. האמנסיפציה של היהודים, תהליך היסטורי שהתרחש מימי המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית, השוותה את מעמדם המשפטי של היהודים לשאר אזרחי המדינה הדמוקרטית, אך זאת במחיר ביטול הפריווילגיה וחיסול השלטון העצמי הקהילתי; לארצות האיסלאם יובאה האמנסיפציה מבחוץ. במאה ה-19 החלו השלטונות הקולוניאליים בארצות אגן הים התיכון לייצא את התמורות הללו אל מעבר לים. הקהילה היהודית החלה אפוא לאבד את האוטונומיה הנרחבת שממנה נהנתה באותן מדינות, ובסופו של דבר היא בוטלה לחלוטין.

חיסול הקהילה המסורתית

ביטול האוטונומיה היהודית חשף את היחיד היהודי למגע ישיר עם מנגנוני השלטון, ערער לחלוטין את סמכות ההלכה וגרם לשינוי מקומם ותפקודם של מוסדות חברתיים ותיקים, שהמשיכו להתקיים לאחר חיסול הקהילה המסורתית. תמורות העת החדשה, שהחלישו את היסוד הדתי בתודעה הקבוצתית של היהודים, חיזקו לעתים מרכיבים אחרים, כדוגמת הייחוד האתני והמעמד החברתי. הזהות היהודית, שבחברה המסורתית התנוה שלושה מרכיבים שהגבולות ביניהם היו מטושטשים לחלוטין, החלה להתפרק לחלקיה מול אתגרי העת החדשה. התגובות לאיבוד מעמדה הדתי-הטוטאלי של הקהילה ולפירוק הזהות היהודית המסורתית היו שונות בטיבן ובעוצמתן ממקום למקום ומתקופה לתקופה. היו מי שנטו להגדיר את הזהות היהודית כדתית, והדחיקו מתודעתם את המרכיב האתני והמעמדי. הגדרה כזאת צמצמה את הארגון החברתי היהודי ל"קהילת פולחן" ( (Kultusgemeinde , כזו שהופיעה בארצות מרכז אירופה במרוצת המאה ה-19; היו מי שביקשו להעמיד את הזהות היהודית על היסוד האתני, בדרך שבה בחרו ראשוני התנועה הלאומית היהודית, וכמותם מייסדי מפלגות הפועלים היהודיות במזרח אירופה ובארצות ההגירה במערב אירופה. והיו מי שוויתרו לחלוטין על זיקה כלשהי לכלל היהודי ובחרו להתחבר לקבוצות דתיות אחרות, להיטמע בישויות אתניות שכנות, להגר אל מעבר לים. או לוותר, כמו במקרה של המהפכנים היהודים הרדיקלים, על כל זיקה דתית ואתנית, ולהצטרף למעמד חברתי בעל אופי אוניברסלי. במקום הקורפורציה הישנה הופיעו צורות ארגון חלופיות, חלקן גלגולים של צורות ישנות, חלקן חסרות תקדים בעברם של היהודים.
לתמורה רבת משמעות גרם סילוק המחסומים הסוציולוגיים והאקולוגיים בין היחיד היהודי לבין מִנהל המדינה הריכוזי. המדינה, ישות מרוחקת ונעדרת אינטימיות, החליפה את הקהילה. את מקום הקשרים המיידיים עם נותני החסות הפיאודליים, שנמשכו לעתים מאות שנים, תפס הביורוקרט האימפריאלי. הזהות היהודית, שנשענה עד כה על ארגון חברתי דמוי משפחה מורחבת, שנהנה מהכרת השלטונות והיה בעל כוח כפייה, נעשתה מופשטת וחסרת עיגון במציאות היומיומית. ההזדהות עם המדינה באה לידי ביטוי בזניחת הלשונות המדוברות (ורנאקולרים) של היהודים ובאימוץ הלשון המועדפת על השלטון; בהזדהות מוחצנת עם מדיניות השליטים ובהצטרפות אל השיח המשותף למדינה ולנתיניה. התנגדות לכל אלה, כזו שהיתה בקרב חוגים רחבים בחברה היהודית באימפריה הרוסית באמצע המאה ה-19, ביטאה את רתיעת המתנגדים מן הוויתור על סממני הזהות הדתית-קורפורטיבית הישנה.
צורת הזדהות נוספת עם המדינה הריכוזית הופיעה עם לידת הלאומיות היהודית. כאן אמורה היתה מדינה של יהודים לרשת את מקומה של הקורפורציה הישנה. יתרה מזאת, במדינה יהודית מסוג מסוים עשויים היו להתחבר מחדש כל אותם המרכיבים הדתיים, החברתיים והאתניים של הזהות היהודית הקורפורטיבית. המתח בין שלושת היסודות הנזכרים, המאפיין עד עצם היום הזה את החברה הישראלית ומשפיע ביותר על החיים הפוליטיים בישראל, אינו אלא תוצאה נוספת, ומרוחקת למדי בזמן, של הסרת החסות הקורפורטיבית מן היחיד היהודי.
הלחץ מצד שלטונות המדינה הריכוזית הביא לביטול ה"קהל", על שיטת הבחירות של בעלי התפקידים שבו, שיטה שהיתה דומה בקווים כלליים לנהוג בארגונים קורפורטיביים מקבילים בחברות הסובבות. אולם לא כל המוסדות והתפקידים שהתקיימו עד לביטול האוטונומיה היהודית נעלמו מן החיים היהודיים. כיוון שתפקודי ה"קהל", שנגעו לכל תחומי החיים, צומצמו בהוויה המודרנית למה שהוגדר "פולחן דתי", קמו במקרים רבים ארגונים חדשים, שכל עיסוקם היה אך ורק בענייני דת. יתרה מזאת, תפקידים ומוסדות, ובראשם הרב ובית הכנסת, שינו את מעמדם וזכו ליוקרה ולהשפעה שלא היתה להם כלל בחברה המסורתית. הרב, שהיה בקהילה האוטונומית הישנה אחד משכירי ה"קהל" ולא מילא, בדרך כלל, תפקידי ניהול והנהגה, נעשה עם ביטול הקורפורציה היהודית לדמות מרכזית בחיי החברה והחל למלא מגוון תפקידים שלא היו לו כלל בעבר. ממומחה קהילתי לפרשנות ההלכה, מה שהיה בעצם תפקידו העיקרי בקהילה הישנה, נעשה להוגה דעות, מטיף, פוליטיקאי או מנהיג מפלגה פוליטית. במערב אירופה ובגרמניה חלה גם תמורה בהכשרתו המקצועית ובהשכלתו של הרב. רבנים לא מעטים רכשו השכלה אקדמית והיו בעלי ידע נרחב בתרבויות הסביבה הלא-יהודית. אין זה מקרה שתנועת התיקונים בדת, שהתעוררה בגרמניה בראשית המאה ה-19, היתה קשורה בחבורה של רבנים מודרנים שנתנו משמעות חדשנית למשרת הרבנות. במדינות מרכז אירופה ומזרחה ראו השלטונות ברב פקיד של המדינה, וביקשו להטיל עליו תפקידי רישום לידות ופטירות, ופיקוח מטעם הרשות על העדה הדתית היהודית. רבנות ממשלתית נוסדה במלכות אוסטריה במחצית השנייה של המאה ה-18. באימפריה הרוסית קמה מערכת נרחבת של "רבנות מטעם", שמילאה תפקידים מנהליים מובהקים במסגרת הביורוקרטיה האימפריאלית. לצורך הכשרתם של רבנים אלה הוקמו, בשנות ה-40 של המאה ה-19, שני בתי מדרש לרבנים, בווילנה ובז'יטומיר. מוסדות אלה היו מסלול מובהק לאקולטורציה רוסית, ובהם צמחה אליטה תרבותית מסוג חדש, שהצטרפה לתנועות יהודיות מודרניות.

מעבר אל מרחב הגויים

כך או אחרת, הרב מילא למעשה שורת תפקידים שבוצעו בעבר במסגרת ה"קהל" הישן. בקהילות מהגרים חדשות, שקמו באירופה המערבית ובארצות שמעבר לים, היווה הרב מוקד אישי של הזדהות בסביבה חדשה ובלתי-מוכרת, ובה בעת מילא תפקיד של סוכן אקולטורציה לתרבות הארץ החדשה. בית הכנסת, שהיה בחברה המסורתית מוקד אחד מתוך כמה מוקדי זהות יהודית בהוויית חיים דתית-טוטאלית, נעשה מוסד מרכזי וסמל ההזדהות המובהק של שייכות לחברה היהודית. חבר הקהילה המסורתי היה נתון בתוך "מרחב יהודי" שלם, שהתפשט מן הבית אל רחוב היהודים, שכונה באשכנז Judengasse , השכונה המיוחדת או הגטו. רק כאשר יצא היהודי אל מחוץ לרחוב, עזב את שכונת היהודים או התרחק מעבר לתחומי העיירה במזרח אירופה, הוא עבר אל מרחב הגויים. אמנם, לא תמיד שכנו היהודים בנפרד מן התושבים הלא-יהודים בעיר או בכפר (בעיקר נכונים הדברים לגבי מזרח אירופה, שם לא היה גטו, אף לא רחוב מיוחד). עם צמצום האוטונומיה היהודית וביטול הגבולות האקולוגיים והגיאוגרפיים הברורים בין "המרחב היהודי" לבין סביבתו הנוכרית, נותרו הבית, מחד גיסא, ובית הכנסת, מאידך גיסא, שני המרחבים היהודים הטהורים. בעקבות תמורה זו עלה מעמדו של בית הכנסת כמוקד ציבורי של זהות יהודית. במוסד זה התמקדו כמה מן הפולמוסים הסוערים ביותר שהתרחשו בין שמרנים ומחדשים. כך, למשל, לגבי שינוי נוסחי התפילה, עיצוב בלתי-מסורתי של הבניין, שינוי מקום הבימה וסדר הישיבה, הכנסת עוגב, שירת מקהלה, ליווי מוזיקלי של הפולחן הדתי והנהגת דרשה בשפת המדינה. כל אלה וחידושים אסתטיים וריטואליים נוספים, שהחלו ראשוני תנועת התיקונים בדת להנהיג בגרמניה בעשור השני של המאה ה-19, היו קשורים בבתי התפילה של קהילות מסוימות. בשנים מאוחרות יותר התקבלו חלק מן השינויים הללו גם בקרב קהילות מתפללים שמרניות יותר, והמקור החדשני נשכח מן הלב. מעצם העובדה שבית הכנסת נותר למעשה המקום הציבורי היחידי שבו התמקדה הזהות היהודית, התרחבו תפקידיו החברתיים. לעתים אף נמצא בו את הספרייה הקהילתית (ולא רק ארון ספרי קודש, כמו שהיה בבית הכנסת הישן). בית הכנסת (ולעתים כמה בתי תפילה של זרמים דתיים שונים), בית הספר היהודי, המועדון, מסעדה או בית קפה, חדרי ספורט ובריכת שחייה, נעשו במחצית השנייה של המאה ה-20 חלק מקומפלקס המכונה לעתים 'מרכז תרבות יהודי'. כך הפך בית התפילה למועדון חברתי של קבוצה אתנית-תרבותית. ממקום תפילה ולימוד דתי הוא היה לאתר בילוי.
עם צמצום סמכויותיו של השלטון האוטונומי היהודי בידי שלטונות המדינה הריכוזית, עד לביטולו המוחלט של ה"קהל", תהליך שנמשך והלך מאמצע המאה ה-18 ועד לחיסולה של האוטונומיה היהודית באימפריה הרוסית בשנת 1844, החלו, כאמור, לצמוח ארגונים חברתיים מסוג חדש. מצד אחד, נמשך קיומם של ארגונים שכבר היו קיימים לצדו של ה"קהל" הישן, או שפעלו במסגרתו. מצד אחר, הופיעו ארגונים מסוג חדש לחלוטין, שלא היה להם תקדים בחברה הטרום-מודרנית. באנגליה, צרפת, הולנד וגרמניה, שבהן נעשה בית הכנסת מוקד ההזדהות היהודי הכמעט-בלעדי (עד להופעת ארגונים חילוניים מודרניים), צומצמו החיים היהודיים לפולחן הדתי, מתוך הינתקות מן היסודות הפוליטיים והאתניים, שהיו אופייניים לקהילה הטרום-מודרנית. בארצות מזרח אירופה, לעומת זאת, נטלו העדות החסידיות רבים מתפקודי ה"קהל" שבוטל. תנועת החסידות, שהתפשטה במהירות על פני שטחים נרחבים באזורים שהיו עד סוף המאה ה-18 תחת שלטון מלכות פולין-ליטא, יצרה מערך מסועף של עדות מאמינים, שסרו למרות מנהיגים בעלי כריזמה דתית. מנהיגים אלה, ה"צדיקים", היוו מוקד כוח חברתי וכלכלי שלא היה כפוף באופן פורמלי לרשויות המדינה. כך, שעה שהשלטון נטל מן הקהילה את סמכויותיה, מילאו עדות החסידים בהנהגת ה"צדיקים" תפקידים כלכליים וחברתיים, והמשיכו בפועל לקיים אוטונומיה ששימרה את ליכודה של החברה המסורתית. תפקיד דומה מילאה הישיבה העל-קהילתית הליטאית, שראשיה נטלו על עצמם שורת תפקידים שמילא ה"קהל" קודם לביטולו.
ארגון חברתי נוסף, שהתקיים במסגרת הקהילה המסורתית, היה ה"חברה". חברות לצדקה וללימוד, וכמוהן גם חברות בעלי-מלאכה ופועלים (המקבילה היהודית של הגילדות והצכים), המשיכו להתקיים גם לאחר ביטולה הרשמי של הקהילה. החברות נטלו על עצמן מקצת מן העניינים שהיו קודם בידי הנהגת הקהילה. בווילנה, למשל, המשיכה חברת "הצדקה הגדולה" לעסוק באותם עניינים שבהם עסקו ראשי ה"קהל". הזיקה בין ה"קהל", שבוטל בפקודת שלטונות אוסטריה, פרוסיה ורוסיה, לבין העדות החסידיות, הישיבה העל-קהילתית והחברות למיניהן לא היתה רק במישור החברתי והכלכלי. שלושה טיפוסי התארגנות אלה היו חלק מעולם המחשבה המיסטי-אורגניסטי שאפיין את המחשבה הפוליטית-חברתית של החברה המסורתית. החסידים האמינו בקשר העל-טבעי הקיים בין נשמות חברי העדה לבין נשמת ה"צדיק"; הישיבה העל-קהילתית קיבלה את סמכותה מכוח יוקרת האליטה הלמדנית שהחזיקה במפתחות ההלכה; החברה, בין שעסקה בלימוד ספר מוסר או בקבורת מתים, היתה "חברה קדישא". וכך היוו שלושת הארגונים, שמילאו בארצות מזרח אירופה את מקום הקהילה הרשמית, מוקד התלכדות חברתית, ששימר את אופייה המסורתי של התפוצה היהודית הגדולה ביותר בעולם בעת החדשה.

מסגרות חברתיות חדשות

לצדם של הארגונים החברתיים הלא-פורמליים הללו, שהיו בעלי אופי דתי מובהק, החלו להופיע במדינות מזרח אירופה, לקראת אמצע המאה ה-19, מסגרות חברתיות חדשות, שלא היו להן שורשים במסורת הקורפורטיבית. באופן פרדוקסלי למדי, אותו שלטון שביטל את ה"קהל" באימפריה הרוסית, נזקק לארגונים חלופיים שיקיימו את המגע עם האוכלוסייה היהודית הגדולה. גובי מסים יהודים מיוחדים או נציגים (ברוסית 'סברשצ'יקי' או 'דפוטטי'), ולצדם ה'רבנים מטעם', המשיכו לקיים מִנהל יהודי נפרד בחסות המדינה. אפיק נוסף של התלכדות חברתית נוצר בגין הזיקה של סוכני המודרניזציה הוולונטאריים, ובראשם אנשי תנועת ההשכלה במזרח אירופה, אל המדינה. תהליכי האקולטורציה שהתרחשו בקרב האליטות הכלכליות הביאו לא רק לשינוי לשוני ולתמורות בלבוש. יהודים בעלי הון או בעלי מקצועות חופשיים (רופאים, עורכי דין), שאימצו את תרבות המדינה (רוסית, גרמנית) או את התרבות הפולנית, ייסדו חברות בעלות סדר יום בלתי-מסורתי בעליל, שחבריהן התכוונו לפעול לשינוי ערכים מקיף בחברה היהודית. חברות אלו, כגון "חברת מפיצי השכלה בין היהודים", שנוסדה בפטרבורג בשנת 1863, תמכו ברפורמות חינוכיות ברוח הפרוגרמה המשכילית-אמנסיפציונית, שהיתה משותפת לפילנתרופים ולאישי ציבור ליברליים יהודים ברחבי התפוצה האשכנזית. אולם, בה בעת היו אלו ארגונים חברתיים שטיפחו זהות יהודית שונה ונבדלת מן הזהות הדתית הישנה. אחד ממייסדי החברה, הברון ליאון רוזנטל, כתב על מטרותיה: "תמיד שמענו מפי אישים רמי-מעלה במגענו עמהם טענות על התבדלות היהודים וקנאותם והתנכרותם לרוסיות, ומכל הצדדים הבטיחו לנו שבחדול ההתבדלות יוטב מצב אחינו ברוסיה וכולנו נהיה אזרחים שווי-זכויות במדינה, לפיכך נתעוררנו לייסד אגודת אנשים משכילים כדי לשרש את המגרעות הנזכרות על ידי הפצת כתב רוסיה ולשונה ושאר לימודים מועילים בין היהודים". ההתלכדות החברתית סביב רעיונות רפורמיסטיים, אף שהיו בה גילויים ברורים של התנכרות והתרחקות מן הקבוצה האתנית, שימרה את זיקתם של חברי הארגונים החדשים לציבור שאותו ביקשו לתקן, וגם חיזקה את זיהוים כיהודים בעיני הסביבה הלא-יהודית.
מוקד התלכדות בלתי-מסורתי מובהק היה העיתונות היהודית החדשה בלשונות הלא-יהודיות. העיתונות היהודית ברוסית ובפולנית, שהחלה להופיע בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19, הרחיבה את תחומי ההתלכדות החדשה אל מעבר לארגון הממוסד ויצרה 'קהילה מדומיינת' (בלשונו של חוקר התנועות הלאומיות בנדיקט אנדרסון), שהמירה את הזיקה המסורתית בין היהודים בקהילות השונות בקשר חדש. אין זה מקרה כי רבים מפעילי הארגונים הללו התגלגלו כעבור זמן לאגודות הלאומיות שקמו בעשורים האחרונים של המאה ה-19. בולט מקרהו של ליאון פינסקר: משכיל יהודי-רוסי, שפעל בשנות ה-60 וה-70 למען שילובם החברתי והתרבותי של היהודים, הצטיין כרופא במלחמת רוסיה-תורכיה (1877-1876) והיה אחד מפעיליה הבולטים של 'חברת מפיצי השכלה'. בשנת 1882 כתב פינסקר את אחד מחיבורי היסוד של תנועת 'חיבת ציון', ושנה לאחר מכן נעשה אחד ממנהיגיה של התנועה החדשה. המעבר מפעילות באגודה פילנתרופית, שחבריה היו אנשי האליטה הכלכלית הרוסיפיקטורית, לתנועה לאומית בעלת עשרות סניפים ברחבי 'תחום המושב', היה לא רק מפנה אידיאולוגי. הוא ביטא גם תמורה חברתית. בשנים הסמוכות תיוולד במרכז אירופה ובמזרחה התנועה הפוליטית היהודית המודרנית, אמה-הורתה של המפלגה היהודית.
שלב נוסף בתמורה החברתית שעברו מיליוני יהודים היה התגבשותם של ארגונים וולונטאריים פוליטיים שפנו אל שכבות האוכלוסייה הרחבות: המפלגות. המפלגה הפוליטית היהודית היא תופעה חדשה לחלוטין בהיסטוריה החברתית של עם ישראל. בעשור האחרון של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נוסדו עשרות רבות של מפלגות פוליטיות, שתפסו תוך זמן קצר מקום מרכזי בחיי היחיד והחברה. שלא כקהילה המסורתית, שההשתייכות אליה היתה מכוח החוק, ואי אפשר היה לו ליחיד לפרוש ממנה אלא אם המיר את דתו, היתה ההצטרפות למפלגה, או נטישתה של זו, תלויה ברצון היחיד ובבחירתו החופשית. המצע הרעיוני והאינטרס הפוליטי, ולא הקשר המיסטי והשיוך הקורפורטיבי, הם שקבעו את היחסים החברתיים בתוך המפלגה ובין המפלגות השונות. כך היתה המפלגה הפוליטית החדשה לגורם חילון מובהק במובן הסוציולוגי.
אולם, למרות האופי החדשני של הארגון החברתי הזה, שלא היה לו כל תקדים בתולדות היהודים, מילאה המפלגה, במידה לא מבוטלת, את תפקיד המוסדות המסורתיים שבוטלו או נעלמו. אף שלכאורה היתה ארגון בעל אופי וולונטארי מובהק, קיבלו המצטרפים על עצמם, מרצונם החופשי, מרות של תקנונים ומצעים ששללו לעתים קרובות (בעיקר במפלגות הרדיקליות יותר) את חירות הפרט. יתרה מזאת, בהעדר ביטוי סוציולוגי אחר לזהות היהודית, נעשו המפלגות היהודיות מוקדי זהות חלופיים ל"קהל" הישן. כמה מן המפלגות היהודיות היו חלק ממפלגות רב-אתניות, וההשתייכות אליהן הבליטה את השוני והייחוד של החברים היהודים. המפלגה היהודית, במיוחד המזרח-אירופית, דמתה בהשפעתה על החיים החברתיים להשפעת התנועה החסידית במאה ה-19: היא הרחיקה את היחיד מן התא המשפחתי והעתיקה את מוקדי מחויבותו אל ארגון וולונטארי על-מקומי. מבחינות רבות דמתה ההזדהות החילונית החדשה עם המפלגה הפוליטית לזיקה הקיימת בין היחיד לבין הקהילה הטרום-מודרנית. היחיד ביטל את עצמו בפני הכלל, חש מחויבות קולקטיבית והעדיף את הקשר המפלגתי על פני התא המשפחתי. יתר על כן, השפעתה של המפלגה על חיי היחיד התרחבה לתחומים רבים, מעבר למצע האידיאולוגי ולמטרות הפוליטיות המשותפות לחבריה. כך, למשל, התערבה המפלגה בחינוך הדור הבא, שלטה במידע שהגיע אל החברים באמצעות העיתון התנועתי והוצאת הספרים המפלגתית, העניקה אשראי והלוותה כספים, הגישה סיוע רפואי וסיעודי באמצעות "קופת החולים" שלה, ואפילו טיפלה לעתים בקבורת חבריה (כך במפלגת "פועלי ציון"). בכל התחומים הללו טיפלו במסגרות הקהילה המסורתית ה"חברות".
המעבר מן ה"חברה קדישא" למפלגה הפוליטית היה, אפוא, עוד גילוי מובהק של חילון המסגרות החברתיות. נוצר חיבור חדש של רעיונות חילוניים מובהקים, בין שהיו לקוחים ממאגר הלאומיות המודרנית, בין שהיו לקוחים ממגוון התורות הסוציאליסטיות, עם ארגון שהחל לתפקד בריק הסוציולוגי שנוצר עם ביטול המשטר הקורפורטיבי. חיבור זה היה אחד מיסודות הזהות הלאומית החדשה, שהתגבשה באירופה המרכזית והמזרחית לקראת סוף המאה ה-19.
אופייה העל-מקומי של המפלגה הפוליטית החדשה, יחד עם המערך התקשורתי החדש שהפעילה ממרכזיה בכרכים הגדולים, זימנו ליחיד היהודי (שאיבד את תחושת השייכות המסורתית אל הקהילה הדתית) שייכות חלופית. המפלגה גם הציעה תחליף (לעתים שלא במודע ושלא במתכוון) לקשרים בין-קהילתיים שהתקיימו בעידן הטרום-מודרני. המוני המהגרים היהודים ממזרח אירופה יצרו באמצעות המפלגות הפוליטיות הרדיקליות רשת הזדהות בינלאומית, שהיתה חלק בלתי-נפרד מן התנועה הלאומית המודרנית. כך הפכו סניפי ה"בונד" באנגליה, צרפת וארצות הברית, ובשאר מוקדי הגירה גדולים, סניפים של ישות אתנית-תרבותית-לשונית אחת; כמותם היו סניפי מפלגת "פועלי ציון". אפילו הקומוניסטים היהודים, שחלקם היו חברי מפלגות ציוניות לשעבר, או שהיו יוצאי ה"בונד", היוו חלק מאותה רשת חברתית בינלאומית. לעתים עמדה ההזדהות החברתית בסתירה לרעיונות המוצהרים של המפלגה הרדיקלית, בשל היותה גורם ששימר זהות ייחודית של החברים היהודים, שעה שייחוד כזה הוקע ונשלל מבחינה אידיאולוגית. ההתארגנות המפלגתית הפכה בראשית המאה ה-20 לעניין מרכזי כל כך בחברה היהודית, עד שגם בחוגי האורתודוקסיה הועתק המודל הארגוני החדש. בשנת 1912 קמה "אגודת ישראל", מפלגה פוליטית חרדית, שאימצה את דפוס הארגון הפוליטי-חברתי המודרני אל מול המהפך הארגוני שעבר העולם היהודי בתוך פחות משני עשורים. אולם, שלא כמפלגות החילוניות, שהיו בעלות מצע רעיוני חדשני, היתה המפלגה האורתודוקסית בעלת מסר מסורתני מובהק. אך לא רק המסר המוצהר היה שימור המסורת. יסודות מן הקורפורציה הטרום-מודרנית נמזגו אל תוך הצביון הסוציולוגי של הארגון החדש. "אגודת ישראל" חיברה חצרות חסידיות על אופיין החברתי המיוחד ורבנים ראשי ישיבות. זאת ועוד, הסמכות העליונה בכל מה שנוגע לאמונות ולרעיונות לא היתה בידי החברים או בידי נציגיהם בוועד מרכזי נבחר, אלא הופקדה בידי רבנים. באופן פרדוקסלי אירע בארגון החרדי הפוליטי החדש מה שאירע בקרב ארגונים יהודיים בלתי-מסורתיים עם ביטולה של הקורפורציה המסורתית: הרבנים קיבלו סמכויות ותפקידים שכלל לא היו להם בעולם הטרום-מודרני.

סוג אחר של ארגון וולנטארי

ה"לאנדסמנשפטים" של המוני המהגרים היהודים, שנעו מארצות מזרח אירופה ומקהילות אגן הים התיכון למדינות מערב אירופה ולארצות שמעבר לים, יצרו סוג אחר של ארגון וולונטארי, שתפס מקום חשוב כמוקד של הזדהות חברתית ושימור זהות יהודית בתוך תהליכי אקולטורציה נמרצים. יוצאי ערים ועיירות, שהיגרו במאות ה-19 וה-20 ממרכז אירופה וממזרחה ליעדים במערב אירופה ואל מעבר לים, ייסדו במולדת החדשה אגודות, מועדונים וחברות, שכונו בשם 'לאנדסמנשפט' (לאנדסמן, ביידיש: יוצא אותו מקום). בשונה מן המפלגה הפוליטית היהודית, לא היה הלאנדסמנשפט, ביסודו, ארגון רעיוני או פוליטי, אף שבתקנונים של אגודות כאלה ניתן למצוא הצהרות אידיאולוגיות, ובמגוון תפקידיו הוזכרו גם מטרות פוליטיות. הדבק המחבר בין אנשי הלאנדסמנשפט היה בעיקרו הקשר הישן שנמשך מן העולם האירופי או הים-תיכוני, שנשאר מאחור.
סוג אחר של לאנדסמנשפטים היה קשור בהשפעתם של האיגודים המקצועיים, ואליהם הצטרפו עשרות אלפים מן המהגרים שהיו פועלים בדור הראשון להגירתם. כך, למשל, היו לארגון העובדים היהודי האמריקני, ה'ארבעטער רינג', סניפים בערים הגדולות של ארצות הברית, שבהם היו חברים יוצאי עיר או עיירה מסוימת. בספר טויזנט יאר פינסק (אלף שנות פינסק) שראה אור בניו-יורק בשנת 1941, מתואר הסניף הפינסקאי מס' 210 של ה'ארבעטער רינג' במלים הבאות: "הסניף הפינסקאי הוא חוליה בשלשלת המלוכדת של אגודות, המרכיבות את תנועת העם הרדיקלית הגדולה ובעלת הנוכחות המרשימה - ה'ארבעטער רינג' [...] התמיכה בחברים בעת מחלה ומצוקה נותרה המטרה העיקרית של הארגון. אולם ה'ארבעטער רינג' נבדל מאגודות אחרות באופיו הסוציאליסטי המובהק, ביחסו החיובי לתרבות היהודית המודרנית ובתמיכתו הפעילה בתנועות מתקדמות יהודיות וכלליות". כאן מתגלה החיבור רב-המשמעות, שלא נחקר עד היום לעומק, בין הארגון הפוליטי-רדיקלי החדשני (דמוי המפלגה) לבין אגודת המהגרים הוולונטארית.
בארגונים כאלה נוצרו חיבורים שנראו בזמנם בלתי-אפשריים מן ההיבט האידיאולוגי והפוליטי הטהור. כך, למשל, תמכו אנשי ארגון יוצאי פינסק הנ"ל ב"בונד" האנטי-ציוני בפינסק, וממש באותה עת גייסו כספים לתמיכה בחלוצים יוצאי פינסק שהתיישבו בארץ-ישראל בתקופת העלייה הרביעית. כך או אחרת, אגודות יוצאי הערים והעיירות שקמו בארצות ההגירה החדשות היו גורם מלכד ששימר כמה ממאפייני הקשר הקורפורטיבי המסורתי אל מול כוחו המצמית של הסדר הקפיטליסטי המנוכר.
תיאור ציורי שתיאר הסופר שלום עליכם את חיי המהגרים היהודים בניו-יורק בראשית המאה ה-20 מלמד רבות על המקום שמילא הלאנדסמנשפט בחיי המהגרים. מצד אחד, היה בית הכנסת מקום מפגש ששימר את הקשרים החברתיים (והמשפחתיים) בין בני המקום הישן: "יש בניו-יורק, ברוך השם, בתי כנסת כמעט בכל רחוב [...] בית הכנסת הוא באמת שלנו. כלומר, היהודים המתפללים שם הם כולם מן העיירה שלנו. קוראים לו בשם 'כל ישראל אנשי קסרילעווקע' או 'בית הכנסת הכתריאלי'. ראינו שם מכרים רבים מעירנו". מן הצד האחר, אִפשר הלאנדסמנשפט למהגרים השתלבות קלה יותר בעולם החדש. בין היתר על ידי קליטתם בשיטות המסחר של העידן הקפיטליסטי: "הפרעזידענט [הגבאי] של בית הכנסת שלנו הוא אחד מבעלי 'החברה הלאומית לנקניקים'. הצליחה אמא לשכנע את הפרעזידענט דרך אשתו שיקבל את אחי אליהו לעבודה כאיש מכירות של 'החברה הלאומית לנקניקים'. כאן קוראים לזה 'איש מכירות', ולא רק מוכר אלא גם מלצר" (שלום עליכם, מוטל בן פייסי החזן).
השייכות לאגודות המהגרים היתה וולונטארית לחלוטין, ולא היה לה קשר כלשהו לגופים שלטוניים. המהפך החברתי שעברו רבים מיוצאי הערים והעיירות במזרח אירופה גרם לא פעם לכך שמי שהיו בתחתית הסולם בארץ הישנה, תפסו בארגונים החדשים מקום גבוה יותר בשל התקדמותם הכלכלית המהירה. בתקופה מאוחרת יותר, בעיקר בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובימים שלאחריה, החלו הלאנדסמנשפטים למלא תפקיד חשוב בפעילות פוליטית או פילנתרופית, שנועדה לסייע לאחים שנותרו באירופה. בה בעת הם גם סייעו בתרומות למפעל ההתיישבות היהודי בארץ-ישראל. חברי הלאנדסמנשפטים פעלו למען כלל החברה היהודית בכך שתמכו בהחזקתם של עיתונים יהודיים, מימנו רשתות חינוך יהודיות, מימנו הקמת בתי חולים ובתי הבראה, ויחד עם כך קיימו או יזמו מוסדות ומפעלים שהיו מיוחדים ליוצאי הקהילה המסוימת. כמה מהם המשיכו בפעילות קהילתית מסורתית (קיומו של בית תפילה, החזקת חלקת קבורה נפרדת או קופת צדקה לעניים ולנזקקים). אחרים היו בעלי אופי מודרני: כתב עת מיוחד, ספרייה, מועדון חברים, וגם הוצאת ספר זיכרון לקהילת-האם בארץ המוצא. המפגש החברתי המיידי של אנשי הלאנדסמנשפט, שהיה אופייני לשנים הראשונות בארץ החדשה, התחלף בשנים מאוחרות יותר במגמה של עיצוב זיכרון קיבוצי משותף. ספר הזיכרון הקהילתי, בין שראה אור כבר לפני מלחמת העולם השנייה, בין שהופיע בשלושים השנים שלאחריה, היה למהגרים ולצאצאיהם למעין אנדרטה לעולם שנחתם.
שיפור מצבם הכלכלי של המהגרים, התקדמותם החברתית וכן התאקלמותם בתרבות הסביבה ערערו את הקשרים המשפחתיים והקהילתיים. העקירה משכונות העוני בלב הערים אל הפרברים, תהליך שהתרחש בעוצמה רבה לאחר מלחמת העולם השנייה, החישה את מגמות הפירוק וההתרחקות, ועמעמה את זיכרון הזהות הלוקאלית, שהיה חי עדיין בקרב בני הדור הראשון להגירה. בית הכנסת הקהילתי, שהוקם בעשורים הראשונים של המאה ה-20, ננטש או הפך לכנסייה (כך בניו-יורק, פילדלפיה או בוסטון). בית הספר היהודי הישן נעזב ומהגרים מחלקי עולם אחרים - סינים, פורטוריקנים, שחורים מדרום ארצות הברית, התיישבו במקום. זיקות חברתיות אחרות, שאינן קשורות למוצא הלוקאלי, תפסו את מקום הלאנדסמנשפט, שנעלם כמעט לחלוטין מן המציאות החברתית.
המפלגה הפוליטית והלאנדסמנשפט, שני טיפוסי יסוד של התארגנות חברתית יהודית פוסט-קורפורטיבית בעת החדשה, הגיעו גם לארץ-ישראל. על תולדות המפלגה הארצישראלית נכתבו לא מעט מחקרים, בראש ובראשונה בהקשר הרעיוני והפוליטי, והרבה פחות על טיבה החברתי. תופעת ארגוני המהגרים ('ארגון יוצאי...') בארץ-ישראל כמעט לא זכתה עד היום לתשומת לב מחקרית. משחק הגומלין בין שני הארגונים הללו, שהשפיע במשך למעלה ממאה שנה על דפוסי הפעילות החברתית היהודית בארצות ההגירה, עיצב במידה רבה גם את התרבות הפוליטית הישראלית.