|
א. חילונים, חרדים ומדינת ישראל
מכלול התופעות האופייניות כיום לחיי הרוח בישראל הוא תוצר של התקופה המודרנית. כל הזרמים, המוסדות וכן העמדות הרעיוניות התגבשו בתקופה שלאחר אמצע המאה ה-18. מבחינה זו, היהדות כיום, על כל גווניה, התהוותה בעולם שבו המודרניות הולכת וכובשת ומעצבת את המציאות. הדבר נכון לגבי החסידים והמתנגדים כפי שהוא נכון לגבי הזרמים הסוציאליסטיים והציוניים ביהדות. המאמרים הכלולים במדור זה נועדו לתאר קווים עיקריים בהתהוותם של הזרמים והמגמות בקרב אותו חלק של עם ישראל שביקש לשמר את זיקתו למסורת הדתית הן מבחינת חיי היומיום, הדבקות בשמירת המצוות (דבקות שקיבלה פירושים שונים), ולימוד התורה, והן מבחינה רעיונית - לפרש את המציאות הסובבת כפרי פעולתו של כוח אלוהי עליון. זרמים אלה גיבשו עמדות נבדלות לגבי ערכיה של המודרניות: החל בהתנגדות חריפה ועקשנית, שהביאה להתבדלות ולהסתגרות, ועד לסיגול מרביתם של ערכים אלה ושילובם במסכת חיים ואמונה, הרואה את עצמה נאמנה למסורת היהודית.
מרבית המחקרים והדיונים ביחסים בין היהדות החרדית לבין המודרנה והחילוניות מוקדשים לתולדותיהם של הזרמים הללו במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. התקופה שבה התחוללו התהליכים העיקריים בתחום זה והתגבשו גם המחנות השונים והזרמים שעיצבו את דמותה של היהדות המודרנית. המבנה של המדור שלפנינו משקף זאת במאמרים המוקדשים לתולדותיהם ועמדותיהם של הרפורמים, הקונסרבטיבים והציונות הדתית. תשומת לב פחותה ניתנה עד כה למשמעותה של הקמת מדינת ישראל ולהתפתחויות שהתחוללו בתוכה, התפתחויות שעיצבו מחדש, והן ממשיכות לעצב, את היחסים בין הזרמים השונים ביהדות בימינו. ראוי אפוא להקדיש מקום במבוא הכללי לאספקט חשוב זה של הבעיה.
יש להדגיש כי קיים הבדל מכריע בין יחסה למדינה של הציונות הדתית (שאליה הצטרפו בהדרגה, לאחר הקמת המדינה, גם הרפורמים והקונסרבטיבים) לבין זו של הפלגים החרדיים: לגבי הציונות הדתית - בדומה לציונות החילונית - היתה הקמת המדינה הגשמת מאוויים ושאיפות של עשרות שנים. לגבי היהדות החרדית, הקמת המדינה היתה הפתעה גמורה: הם לא ציפו שהציונות תצליח להוציא את תוכניתה אל הפועל, ובאמצע המאה ה-20 מצאו עצמם ניצבים בפני מציאות שלא היו מוכנים לה כלל, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה מעשית.
שלושת הזרמים העיקריים בעם היהודי בתקופה שלאחר השואה שותפים בתפיסתם כי מדינת ישראל היא ישות פוליטית חילונית. החילונים רואים בכך יתרון חשוב שיש לשמרו, ומזהים את החילוניות עם הערכים הדמוקרטיים שעליהם מבוססת המדינה. הציונות הדתית מקבלת זאת, אך רואה את חילוניותה של המדינה כשלב זמני, חלק מתהליך שבסופו תקבל המדינה קווי אופי רבים יותר של אורח-חיים ותרבות דתית. להאצתו של תהליך זה מקדישים הציונים הדתיים את פעילותם הרוחנית והפוליטית, שבעשורים הראשונים של קיום המדינה תפסוה החילונים ככפייה דתית. החרדים אף הם מקבלים את עובדת חילוניותה של מדינת ישראל כנתון עובדתי, אך רואים בכך ביטוי לעיוות היסטורי, הופעתה של הוויה חוטאת ומורדת באל. הזרמים השונים בחברה החרדית לא גיבשו עד כה עמדה אחידה כלפי תופעה זו.
יש להדגיש, כי הפגישה המלאה הראשונה של העולם החרדי עם חילוניות יהודית התרחשה עם הקמתה של מדינת ישראל. לפני כן נאבקה החרדיות נגד המודרניות בכללה, ונגד הזרמים ביהדות שנתפסו כנפתים לקסמיה: נגד הציונות (לרבות ה"חלוצים" וה"חופשיים" בארץ-ישראל), נגד הרפורמה, נגד הסוציאליזם היהודי. ואולם במדינת ישראל קמה מערכת יהודית חילונית, ממוסדת מבחינה פוליטית וכלכלית ובעלת ביטחון עצמי תרבותי ורעיוני, שלמרות ריחוקה מאורח-החיים הדתי ראתה עצמה כתופעה יהודית לגיטימית. לא ניתן לכנות את הרוב היהודי במדינת ישראל בכינויים שבהם השתמשו בגולה - "כופרים", "מתבוללים" וכיוצא באלה, שכן זהו ציבור דובר עברית, הרחוק מנישואי תערובת, ורואה את עצמו כנושא דגלה של ההמשכיות היהודית במולדתו של העם היהודי. ניתן אפוא לומר, כי הקמת המדינה הציבה בפתחו של העולם החרדי את בעיית היחס לחילוניות באשר היא, החילוניות כתופעה המלכדת מבחינה רעיונית ציבור גדול ובעל כושר יצירה, ולא רק כסטייה לכיוון זה או אחר של קבוצה מסוימת של יהודים. העובדה היא, שהמנהיגות החרדית בחרה להתייחס אל החילוניות כאל "עגלה ריקה", ולהתעלם לחלוטין מן הטענה שהיא נושאת ערכים אוניברסליים ויהודיים המקנים לה משמעות וקלסתר-פנים רוחני יהודי מיוחד.
ב. תגובות חרדים למדינה החילונית
בין התגובות השכיחות של העולם החרדי למדינה מאז הקמתה ניתן למצוא את התופעות הבאות:
1. הכחשה והחרמה מכול וכול. בדרך זו נקטו בראשית שנות המדינה "העדה החרדית" ו"נטורי קרתא" בירושלים, ואת הבסיס הרעיוני לכך נתנו בעיקר חסידי סאטמר, שהמשיכו במסורת ההתנגדות החריפה והקיצונית לציונות. הם החרימו את הבחירות לכנסת ולעיריות, סירבו לשלם מִסים ונמנעו מכל קשר כלכלי עם מוסדות המדינה. במשך הזמן נעשתה דרך זו מקובלת על מיעוט קטן בעולם החרדי, אך רבים יותר נקטו בה במידה מתונה - שמירה על התבדלות מקסימלית והימנעות מכל מגע לא הכרחי עם הציבור הכללי ועם המדינה.
2. השקפה הרואה במדינת ישראל תופעה נוכרית, ומזהה את רשויות המדינה עם שלטון נוכרי, שיש לקבל את מרותו מתוך הגנה מרבית על המוסדות האוטונומיים של הקהילות החרדיות. בקרב נציגים חשובים של תפיסה זאת נשמעות אמירות כגון, "אנחנו נראה לכם שאפשר לקיים גטו סגור לכל דבר גם בירושלים עיר הקודש", דהיינו - לשמור על תנאי החיים של הגלות תחת שלטון הגויים גם בארץ הקודש ותחת שלטונם של יהודים. פירושו של דבר: שלילת ההכרה ביהדותם של מדינת ישראל, אזרחיה ומוסדותיה, ועיצוב המגע עמם בדומה למגע שמקיימות קהילות יהודיות עם הרשויות בארצות הגולה.
3. שיתוף פעולה מוגבל ומתון עם המדינה והציבור בישראל כדי לשמור ולקדם את האינטרסים הכלכליים והחברתיים של הציבור החרדי, בלי להכיר במדינת ישראל, בדגלה, בהמנונה ובערכיה. ההתבדלות התבטאה בשלילת השירות בצה"ל, שירות שנתפס כסכנה גדולה, משום שהוא מביא לכלל מגע קרוב בין חרדים וחילונים. בדרך זו הלכו מרבית מנהיגי הציבור החרדי, חסידים ומתנגדים, שהשתתפו בבחירות, תפסו עמדות כוח בוועדות הכנסת ובעיריות, אך נמנעו מחברות מלאה בממשלה ומנשיאה באחריות לגורל המדינה. עמדה זו העניקה עוצמה רבה לנציגות הפוליטית של החרדים, שכן הם יכלו לתמוך בלי היסוסים רבים בממשלה החילונית בעניינים ביטחוניים, פוליטיים וחברתיים שלא היה בהם עניין מיוחד לציבור החרדי, ולקבל כתמורה הטבות שונות לסקטור המיוחד שאותו הם מייצגים.
4. שיתוף פעולה הדוק ונרחב עם המדינה ומוסדותיה, במידה שהדבר מסייע לחיזוקה ולגיבושה של הישות החרדית, בלי להביע כל הזדהות עם ערכיה ועקרונותיה של המדינה. בדרך זו הלכה בעיקר החרדיות הספרדית וביטאה זאת באמצעות תנועת ש"ס. הקו המנחה תנועה זו הוא השימוש באמצעים פוליטיים וכלכליים כדי לחזק את מוסדותיו הנפרדים של הציבור החרדי, ושילוב מקסימלי של חרדים ברשויות הממלכתיות - משרדי הממשלה, העיריות, מערכת החינוך, שירותי הרווחה ושירותי הדת. הצלחתה של ש"ס בפעילות זו הביאה לתגובת-ראי: הקמתה של תנועה חילונית שמטרתה העיקרית למנוע מש"ס את הגשמת מטרותיה. זו היתה דרכה של ש"ס לפתור את בעיית היחס אל הישות הפוליטית החילונית: היא קיבלה אותה במישורים הפיזיים, הכלכליים והחברתיים, אך נמנעה מכל הזדהות רוחנית-רעיונית עמה.
5. ניסיונות ליצור תנועת חזרה בתשובה, שתביא את החילונים לחיקה של המסורת. בדרך זו הלכו קבוצות מוגדרות בציבור החרדי - חסידי חב"ד, חסידי ברסלב וכמה דוברים ומנהיגים בחרדיות הספרדית. התוצאות של ההטפה לחזרה בתשובה היו זעומות, גם משום שהתברר במהרה שאין הציבור החרדי מוכן לקלוט לתוכו קליטה מלאה את החוזרים בתשובה: החרדים נמנעו מקשרי נישואין עמם ושמרו על ריחוק חברתי מהם, והם נותרו בשולי המחנה כקבוצות נבדלות. בכך מצא את ביטויו כישלונה של תפיסה שרווחה בדור הקודם בחוגים חרדיים מסוימים, תפיסה שביקשה לראות בחילונים "תינוק שנשבה", חוטא שאיננו מודע לחטאיו ואת אורח החיים הפסול כפתה עליו סביבה משחיתה. לפי תפיסה זו, משעה שהתינוק שנשבה חוזר לכור מחצבתו, הריהו יהודי כשר לכל דבר, שכן חטאיו לא נבעו מפנימיותו אלא נכפו עליו באונס. היחס המסויג לבעלי תשובה מעיד שהחברה החרדית לא הפנימה תפיסה זו, והיא ממשיכה לראות בחוזר בתשובה חוטא בן חוטא שאין לו כפרה שלמה לא בדור הזה ולא בדור הבא. יצאו מכלל זה חסידי ברסלב, ובמידה מסוימת גם חסידי חב"ד, שראו באמונה במנהיגיהם המשיחיים, ר' נחמן מברסלב או ר' מנחם מנדל שניאורסון, טיהור שלם של הנפש החוטאת. מכל מקום, תופעת החזרה בתשובה לא קיבלה ממדים המאפשרים שינוי מהותי של היחס בין שני המחנות. בקרב הספרדים ויוצאי עדות המזרח נתפסה החזרה בתשובה יותר כחיזוק והעמקה של אורח החיים המסורתי של אנשים שחיו חיים מסורתיים גם קודם לכן, ולא כתמורה מעמיקה באישיותו של האדם.
ג. תהליכים דתיים במדינת ישראל
בשני הדורות שחלפו מאז השואה והקמת המדינה התחוללו בעולם החרדי ארבעה תהליכים חדשניים, שהם שעיצבו, ועדיין מעצבים, את היחסים בין העולם החרדי לבין היהדות החילונית ומדינת ישראל.
הראשון הוא התהליך המדהים של שיקום המסגרות החרדיות שנהרסו עד היסוד בתקופת השואה, ובעיקר נטיעתן של העדות החסידיות הישנות במציאות החדשה של המחצית השנייה של המאה ה-20 במדינת ישראל ובארצות-הברית. לפני השואה לא היו מרכזים חסידיים וחצרות צדיקים מחוץ לאירופה, והמרכזים באירופה נשמדו כליל. לפני חמישים שנה נראתה החסידות כתופעה השייכת לעבר שאיננו עוד, והיחס אליה היה במידה רבה יחס של נוסטלגיה וגעגועים לעולם שנחרב באכזריות שאין דוגמתה. הצלחתן של חצרות הצדיקים לשקם את עצמן באזור ניו-יורק במזרח ארצות-הברית ובמדינת ישראל, בעיקר בירושלים ובבני ברק, היא מיוחדת במינה. יש לזכור שהחורבן שפקד את העולם החרדי לא היה פיזי בלבד אלא גם רוחני: השאלה היכן היה האל, אוהב ישראל ומגינם של חסידיו, בשעה שמיליונים נרצחו ותינוקות חסרי ישע הושלכו לכבשנים, היא שאלה תיאולוגית נוקבת, שהביאה רבים לזניחת אורח-החיים הדתי. אולם, אף שנראה כי התנועה הציונית צדקה בשעה שקראה ליציאה מן הגולה ולהקמת ישות יהודית עצמאית כמפלט היחיד מפני האנטישמיות, נקבצו אלפים ורבבות אל חצרותיהם החדשות של הצדיקים בני השושלות הישנות, ששרדו וכוננו מחדש את מוסדותיהם במציאות חדשה לגמרי. בתוך עשורים מעטים נהפכו חצרות הצדיקים לחלק הצומח במהירות הגדולה ביותר ביהדות ולמוקד של תסיסה ופעילות חינוכית ענפה. תהליך דומה התנהל גם בחוגי המתנגדים ובישיבותיהם, שבניגוד לחסידים נהנו מתשתית שהונחה כבר לפני השואה. למרות חיכוכים ומריבות הוכיחה המנהיגות החרדית - החסידית והמתנגדית - יציבות מרשימה, ושושלות החסידים ומערכת הר"מים (ראשי הישיבות) של המתנגדים פעלו ופועלות ברציפות, חרף האופי הוולונטארי של קהילות ומוסדות אלה. פריחה זו התרחשה מתוך התעלמות מן הסוגיות הרעיוניות הכרוכות בלקחי השואה ובהקמתה של מדינה יהודית, והיא מבטאת שאיפה עמוקה לשיקומו של הישן ולא ליצירה חדשה. תהליך זה נהנה במידה רבה מאווירת הסובלנות הדתית והתרבותית שאפיינה הן את היישוב היהודי ואת מדינת ישראל והן את ארצות-הברית לאחר מלחמת העולם. מבחינה זו ניתן לומר כי תחייה זו של העולם החרדי ניזונה מערכיה של המודרנה והדמוקרטיה של הסביבה שבה התרחשה תחייה זו.
התהליך החדשני השני, הקשור בצורה הדוקה בהקמת המדינה, הוא התהוותה של חברת לומדים טוטלית בעולם החרדי בישראל, תופעה שהבדילה בינו לבין הקהילות החרדיות בחו"ל. הפטור משירות בצה"ל, שהעניקה המדינה לתלמידי הישיבות "שתורתם אומנותם", נהפך במהרה לפטור כולל לצעירים החרדים, שעם שחרורם משירות בצה"ל התחייבו שלא להשתלב בשום מערכת כלכלית ולהקדיש את עצמם ללימודים בלבד. האידיאל של "חברת לומדים" נעוץ בעולם הרוחני של החסידות ושל המתנגדות לפני השואה, והוא טופח במרכזים החרדיים בארצות-הברית. ואולם, אידיאל זה נגע תמיד למעולים ולנבחרים שבין הצעירים החרדים. היה זה אידיאל שקבע, כי הטובים בציבור חייבים להקדיש עצמם לחיי התורה, ואילו חבריהם, הפחות מוכשרים, צריכים לפנות לפעילות כלכלית ולהענקת תמיכה לישיבות ולתלמידיהן, כל אחד לפי יכולתו. בישראל, בגלל השירות הצבאי שהוטל על כל מי שפנה לעשות לפרנסתו, נהפכה "חברת-לומדים" זו לחברה טוטלית, שלרובה אין מקורות קיום משל עצמה, והיא נסמכת על תרומות מחו"ל ועל סיוע גדל והולך מטעם המדינה. הפחד מן השירות הצבאי כפה על צעירים ציות מלא למשפחותיהם ולמוריהם, ויצר חברה השולטת בבניה במידה שכמעט אינה מצויה בשום מקום אחר. בצורה זו הביאו החילונים והדתיים-הלאומיים - שלא היו מוכנים לקבל השתלבות כלכלית ללא מילוי חובת השירות הצבאי - את החברה החרדית להסתגר ולהינתק מבחינה חברתית וכלכלית. כך עיצבו חוקיה ותקנותיה של מדינת ישראל החילונית מבנים חדשים, חסרי תקדים, בחברה החרדית במדינה. סוגיה זו היתה, והינה, אחת המכריעות בקביעת אופיים של היחסים בין חרדים וחילונים בישראל. החרדים מתייחסים אל המדינה כאל ישות כוחנית המבקשת להרוס את עולמם על ידי חיוב השירות הצבאי, ואילו החילונים רואים בחרדים משתמטים מחובת ההגנה על המדינה.
שתי תופעות אלו השתרשו כבר בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה. שתי תופעות חדשניות אחרות מצאו ביטוי בעיקר בעשורים האחרונים: הראשונה היא התהליך הממושך שבו הזדהתה הציונות הדתית כמעט בשלמות עם השאיפה הפוליטית לארץ-ישראל השלמה, והביטוי המעשי לשאיפה זו היה ההתנחלויות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. התנועה למען ארץ-ישראל השלמה הוקמה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ורוב מנהיגיה היו פוליטיקאים ואנשי-רוח חילונים, חלק ניכר מהם מתנועת העבודה - משה שמיר, נתן אלתרמן, יצחק טבנקין ורבים אחרים. הביטוי הפוליטי לתנועה זו ניתן לרוב על-ידי מפלגות חילוניות - תנועת החרות ו"הליכוד" שזו הקימה עם המפלגה הליברלית ועם גופים אחרים, וכמו-כן "התחייה" ו"אומץ". אחרי מלחמת יום הכיפורים החל התהליך של העברת הדגש ל"גוש אמונים", לתלמידיו של הראי"ה קוק ושל בנו, ולהקניית אופי דתי (יש אומרים: משיחי) לתנועה זו, בניגוד לאופי הלאומי והביטחוני שאפיין רבים ממקימיה. חלק ניכר מציבור המתנחלים הם חילונים או חרדים, והתמיכה הפוליטית בהם עדיין חילונית ברובה. ואולם, הפעילות הציבורית נישאת בעיקרה בידי הציונות הדתית. הדבר בלט במיוחד בתהליך ההינתקות מרצועת עזה בשנת 2005, שנראה לעתים כהתנגשות בין חילונים לציונים-דתיים, שהחרדים נמנעו מלקחת בו חלק לכאן או לכאן. אותם חוגים בציונות הדתית שהתנגדו למגמה זו פרשו בצורה זו או אחרת מן הארגונים המסורתיים הדתיים-לאומיים, וחלקם יצרו מסגרות חדשות כגון סיעת "מימד". הדבר מסמן תהפוכה מלאה כמעט של אופייה של הציונות הדתית, שבראשית ימי המדינה הצטיינה במתינות פוליטית ובמאבק הדרגתי להדגשת האופי הדתי של המדינה.
קו-אופי משותף לשלוש התופעות שנמנו לעיל הוא, שהן נישאו לגמרי, או כמעט לגמרי, בידי המנהיגות האשכנזית של החרדים והציונים-הדתיים. ההעדר הבולט של מנהיגות מזרחית-ספרדית בציבור הדתי בישראל היה המניע העיקרי להקמתה של תנועת ש"ס, שהיתה בתוך שנים מעטות לביטוי רב-עוצמה של הדתיים בישראל. תנועת ש"ס היא במידה רבה התופעה הפוליטית הבולטת היחידה שאין לה שורשים בתקופה שלפני הקמת המדינה, והיא כולה תוצאה של התפתחויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות במדינת ישראל (יחד עם תופעות-הראי שלה, תנועת שינוי האשכנזית האנטי-דתית). תחושת האפליה החריפה של המנהיגות הדתית הספרדית, שחשה מושפלת בידי המנהיגות הדתית האשכנזית, יצרה מאגר של תסכול שהתפרץ בתנועת ש"ס וניזון מתחושת האפליה הכלכלית, החברתית והתרבותית של יוצאי ארצות המזרח בישראל. תנועת ש"ס קיבלה מן החרדיות האשכנזית את נטיית ההתבדלות (יחד עם מאפיינים חיצוניים אחרים, לרבות הלבוש), ומן הציונות הדתית את התפיסה כי יש להסתמך על הרשויות הממלכתיות כדי לקדם את מטרותיה. הציבור התומך בש"ס קרוב במידה רבה בהשקפת עולמו לזו של הציונות הדתית, ואילו המנהיגות של תנועה זו נוטה להדגיש את המאפיינים של המנהיגות החרדית, הלא-ציונית.
ד. תהליכי ניכור והתבדלות
מנקודת הראות של היחסים בין חילונים לדתיים במדינת ישראל, כל ארבע התופעות החדשניות הללו שהתחוללו בציבור הדתי נטו להחריף את הניכור ואת הניתוק בין שני המחנות: התחזקותן של חצרות הצדיקים החסידיות והישיבות של המתנגדים הגבירו את הסגירות שאפיינה את החברה החרדית. פרשת השירות הצבאי ו"חברת הלומדים" הטוטלית מרעילה את היחסים בין חברה זו לבין הציבור הכללי. הזיהוי ההדרגתי של קיצוניות לאומנית עם אורח-חיים דתי יוצר פער פוליטי בין חלק ניכר מן הציבור החילוני לבין הציבור הדתי. דרכה של ש"ס בניצול מוסדות המדינה לפרנסתם של תומכיה קוממה חוגים רחבים בציבור החילוני והעמיקה תחושות של איבה. כל ארבע התופעות הללו גיבשו וביססו התבדלות של דתיים מחילונים - בחצרות ובישיבות, בהתנחלויות וברשתות החינוך העצמאיות. מבחינה זו, התופעות שהתפתחו בתוך מדינת ישראל בשני הדורות האחרונים לא רק שלא הביאו להדגשת היסודות המאחדים בציבור היהודי בכללו, אלא הגבירו והחריפו את ההתבדלות ואת חוסר האמון ההדדי.
על רקע זה יש לראות את התרחקותו של הציבור החילוני בישראל, בעיקר בדור האחרון, גם מן המקורות התרבותיים המשותפים לו ולציבור הדתי. בשנות ה-50 וה-60 נתפסו התנ"ך וערכיו, תולדות ארץ-ישראל והארכיאולוגיה, המגילות הגנוזות, סיפורי עגנון ושירי יהודה הלוי וח"נ ביאליק, משנת הרמב"ם ותורת הקבלה כפי שהציגה גרשום שלום, כעמודי-יסוד בתרבות הישראלית החילונית. בדור האחרון ניכרת יותר ויותר מגמה לזהות חלק מנושאים אלה עם "הדתיים", ולהותיר את העיסוק בהם, במישור התרבותי ובמישור האקדמי, לחובשי-כיפות. המחלקות למדעי היהדות באוניברסיטאות מידלדלות והולכות מתלמידים וממורים חילונים, ניכרת התבדלות גוברת בתחומי המגורים והיחסים החברתיים, ונראה שנטיית ההתבדלות, בכל התחומים, ניזונה מכל הגורמים הללו. לגבי הדתיים, ההתרחקות של החילונים מן המורשת היהודית נתפסת כהוכחה נוספת לכך שהחילוניות משמעותה כפירה באלוהי ישראל, בעם ישראל ובארץ-ישראל.
מבט על המציאות היהודית בשלהי שנת 2006 אינו מגלה, ככל שניתן לראות, שום מגמה או תהליך המחזקים את התפיסה כי מדינת ישראל היא תופעה פוליטית חילונית, מדינת לאום רגילה, הניזונה הן ממיטב התרבות ההומניסטית האירופית-אמריקנית והן ממיטב הרעיונות והיצירות של המורשת היהודית לדורותיה. בכל עשור בדורות האחרונים קמו אישים ומפעלים שביקשו להקנות את מורשת ישראל במתכונת מתאימה למציאות העכשווית, ממפעל הכינוס של ביאליק עד "ארון הספרים היהודי", ובכל זמן ומקום מצויים יהודים, דתיים וחילונים, המסורים לתפיסה זו ועושים ככל יכולתם לטפחה ולעודדה. ואולם, התהליכים ההיסטוריים והרוחניים העיקריים אינם מסייעים למגמה זו, שהגיעה לשיאה בישראל בשנות ה-50 וה-60 ונמצאת מאז בירידה מתמדת. בתוך הציבור הדתי גברו החרדים על הציונים-הדתיים, והם רואים בחילוניות ריקנות, בערות ושקיעה בהנאות העולם הזה. הם מסרבים בעקביות לראות במדינת ישראל ישות בעלת משמעות יהודית ולא פוליטית-חיצונית בלבד. בציונות הדתית גברו הכוחות הפועלים להיבדלותה של ישראל מן העולם ולדבקות במשימות לאומיות קיצוניות. החוגים בציבור הציוני-דתי, שקראו לפתיחות תרבותית ולסובלנות רעיונית יחד עם מתינות פוליטית, נדחקו במידה רבה לשוליים, וכמוהם הכוחות בציבור החילוני, המבקשים לבסס תרבות יהודית חילונית על יסודות הכוללים את מסורת ישראל. אי-ההכרה של הציבור הדתי בחילוניות כתרבות נתקלת יותר ויותר באי-הכרה של חילונים במסורת היהודית כתרבות רלוונטית. מעגל זה של ניכור והתבדלות, ולעתים גם איבה, מזין את עצמו, וקשה לראות מה הם הכוחות שיביאו לפריצתו. |
