פרופ' דֶרֶק יונתן פנסלר

מדור זה של האנציקלופדיה מבקש לבחון סולם רחב של פעילויות חברתיות ופוליטיות של יהודים בעידן המודרני. הסיבה להכללת חברה ופוליטיקה באנציקלופדיה העוסקת בתרבות יהודית נעוצה במגוון הרחב של משמעויות המילה "תרבות", שכמודגם בכל חלקי האנציקלופדיה, היא כוללת במשמעותה יותר מאשר את התוצרים הטקסטואליים והאמנותיים של האליטה האינטלקטואלית של הציוויליזציה. בעצם, אם נלך בעקבות ההגדרה הקלאסית של קליפורד גירץ, תרבות היא מערכת משמעויות, רשת של סמלים שבאמצעותה יכול הפרט להבין את ההיגיון שבעולם הסובב. תרבות היא מצב מתמיד של יצירה ושל הגדרה מחדש; בני אדם מקבלים אותה בירושה מקודמיהם, משתמשים בה ומעצבים אותה, והיא מצִדה מעצבת אותם. יחסי עוצמות בכל הרמות, מהמעגל האינטימי של המשפחה עד לרשתות חברתיות ועד למנגנוני השלטון, הם בין הכוחות החשובים ביותר המעצבים מסגרות תרבות ומפיצים אותן. כפי שהדגים מישל פוקו, הפרטים מפרשים את המציאות מתוך רשת יחסי העוצמות שהם נתונים בה. הגוף הפוליטי נצבע בצבעי שיח העוצמות, הזורם בעורקי השלטון ומגיע עד נימי המוסכמות החברתיות. וכך ה"תרבות" משובצת בתוך, ונוצרת מתוך, מבני החיים הקיבוציים, ששני החשובים שבהם הם השלטון והחברה. לימוד התרבות לא רק מצדיק דיון בתנועות חברתיות ומדיניות, אלא אף מחייב אותו.
בתודעה ההיסטורית המודרנית של היהודים קיימת נטייה לזהות את הפוליטיקה, זיהוי צר במידה מסוימת, עם עצמאות מדינית או עם החתירה אליה, ולהניח מכאן שלא היתה "פוליטיקה יהודית" לפני קום התנועה הציונית וייסודה של מדינת ישראל. אבל למעשה תמיד עסקו יהודים בפוליטיקה, משום שתמיד היה להם כוח להשפיע זה על זה (ולפעמים גם על לא יהודים). המיוחד באמת במודרניות הוא, מכל מקום, שעם האפשרות שניתנה ליהודים להשתלב השתלבות חברתית בארצות מגוריהם, התפתחו תופעות חסרות תקדים של תודעה ושל פעילות פוליטית יהודית.
בארצות שבהן זכו יהודים לאמנסיפציה פוליטית ולניידות חברתית מרבית (בעיקר במערב אירופה ומרכזה ובצפון אמריקה), נעשו יהודים מעורבים, כבוחרים, כפעילים וכנבחרים, בתוך המערכת המפלגתית-הפוליטית. בארצות האמנסיפציה התחברו יהודים בתדירות גבוהה יותר לתנועות פוליטיות ליברליות, שעקרונותיהן הראשיים - שוויון כלפי החוק, חופש התנועה והעיסוק וחירות הביטוי הדתי - מצאו הד בלבותיהם של יהודים שהשתייכו ברובם המכריע למעמד הביניים. יהודי המערב זנחו את הליברליזם רק כאשר נראה זה כזונח אותם, כגון בגרמניה הוויימארית, שבה הוליך חוסר הישע של המפלגות הליברליות את היהודים אל המחנה הסוציאל-דמוקרטי, או באיטליה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, שבה עשה מאבק המעמדות את הפאשיזם לאופציה מושכת לאחדים מהם, בעיקר כי האנטישמיות עדיין לא נתבלטה שם.
בארצות שבהן האמנסיפציה במובנה המערבי היתה אִטית או חלקית - כלומר, במולדתם של רוב יהודי העולם, שהתגוררו במזרח אירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון - גם באותן ארצות נתחוללה אצל היהודים מידה גדולה של חילון ושל אקולטורציה. (דוגמה לזו היא העובדה שבשנת 1910 הצהירו 93% מיהודי גליציה שפולנית היא שפתם העיקרית לשימוש יומיומי, ובאותה שנה הצהירו יותר מ-40% מיהודי סנט פטרבורג שרוסית היא שפת האם שלהם.) אפילו ההמונים דוברי היידיש ב"תחום המושב" התנסו, בדרך כלל באמצעות תרגומים, בהשתלבות עמוקה בתרבות האירופית הכללית, ובכמה מהיבטיה של החברה הסובבת אותם. רבים מיהודי מזרח אירופה קלטו את הרגישויות הלאומיות, שבהימזגן עם התחושות היהודיות המסורתיות של הייעוד הקיבוצי ושל הקשר אל ארץ-ישראל, יצרו את האידיאולוגיה הציונית. אחרים נמשכו לתנועות שמאל רדיקליות, שהעלו בפניהם את האידיאל של השתלבות מלאה של יהודים בחברה בעקבות שינוי מהפכני של הסדר החברתי. וכך, לא פחות מן הקִרבה בין יהודים לתנועות ליברליות במערב, היתה הנוכחות הבולטת של יהודים בפעילות מהפכנית בארצות שונות, ובכללן רוסיה, עיראק ומצרים, סימן למודרניזציה ולחילון.
עוד סימן להתפשטות הרחבה של המודרניזם היהודי הוא במוטציה שעבר המבנה הפוליטי הפנימי של היהודים מקהילה מסורתית, על שלוחותיה העל-קהילתיות (כגון ועד ד' ארצות בפולין-ליטא), למערכת ארגונים מודרניים של קבוצות אינטרסים. אף כי הפוליטיקה היהודית נצרכה תמיד למגעים עם השלטונות הלא יהודיים, הרי עד אמצע המאה ה-19 קיבלו המגעים האלה צורה של שתדלנות חשאית של אילי הון יהודיים אצל השליטים הלא יהודיים. עם ייסודם של ארגונים כדוגמת כל ישראל חברים (האליאנס, 1860), ההתאגדות האנגלו-יהודית (1873) וההילפספריין (אגודת העזרה של יהודים גרמנים, 1901), נהפכה הפעילות השתדלנית של יהודי ארצות מערב אירופה, למען אחיהם הנרדפים או המרוששים ברוסיה, ברומניה ובמזרח התיכון, לפעילות ציבורית, הנעשית לאור היום. וכשם שהארגונים האלה אימצו להם נורמות ושיטות פוליטיות בורגניות, פעל ארגון ה"בונד" (נ' 1897), שגייס לשורותיו עשרות אלפי פועלים מקצועיים יהודיים ברוסיה ובפולין, בתוך המסגרת הכללית של התנועות הסוציאל-דמוקרטיות המזרח אירופיות לייצוגם של אינטרסים יהודיים. מפלגות פוליטיות יהודיות שגשגו בייחוד בגליציה וברוב מדינות מזרח אירופה ומרכזה בעולם שלפני מלחמת העולם הראשונה ובין שתי המלחמות. יהודים בכל חלקי העולם קיבלו את התפיסה שהפוליטיקה היא עשיית שימוש בזכויות אדם שאינן ניתנות לערעור במעגל הציבורי שבו יכולים יחידים להתאגד כדי לעצב את הכוחות המושלים בהם ובעמיתיהם.
את הפוליטיקה היהודית יש להבין כשורה של אבטיפוסים שאינה ייחודית לחלקים מסוימים של העולם. את הפוליטיקה היהודית הליברלית משייכים בעיקר אל המערב, ואת הפוליטיקה המהפכנית - אל מזרח אירופה. עם זאת היו בין יהודי רוסיה גם פוליטיקאים ליברלים, שחזו כי האמנסיפציה עתידה עוד לבוא, ובראשית המאה ה-20 תמכו במפלגה הדמוקרטית הקונסטיטוציונית. לעומת זאת, היה קיים ייצוא של הלהט המהפכני היהודי מרוסיה למערב אירופה ולאמריקה הצפונית, שבהן סיפק האי שוויון החברתי, שהיה נפוץ אף באותן סביבות מסבירות פנים יחסית, גרעינים לאבני הריחיים של הרדיקליזם. המאגרים העמוקים ביותר של רגשות ציוניים נמצאו במזרח אירופה, אבל תנועות ציוניות בעלות השפעה היו קיימות גם במערב, במזרח התיכון ובצפון אפריקה. את הפוליטיקה היהודית המודרנית יש לתפוס לא במונחים של התפצלות לשני הפכים, אלא יותר כמרחב תלת-ממדי המוגדר על פי צירים של הזדהות דתית, לאומית וכלכלית. הקיצוניים בצירים האלה הם האורתודוקסיה החרדית מול החילוניות, הציונות מול ההתבוללות, והסוציאליזם המהפכני מול הליברליזם הבורגני.
היו ארגונים פוליטיים יהודיים שייצגו כמעט את כל מגווני המיקומים לאורך שלושת הצירים האלה. "ההתאגדות המרכזית של האזרחים הגרמניים בעלי האמונה היהודית" היתה "ליברלית" (כלומר, רפורמית ולא חילונית), אנטי-לאומית להלכה (אבל לפעמים אוהדת של הציונות), וליברלית אדוקה בסוגיות החברתיות-הכלכליות. מן הצד האחר, הבונד היה חילוני וסוציאליסטי, ובמרוצת הזמן דגל בלאומיות יהודית בתפוצות, אף כי נותר תמיד אנטי-ציוני קיצוני. ובתנועה הציונית היה מגוון מסחרר של מפלגות שנפרשו על פני כל הספקטרום של האידיאולוגיות הדתיות והכלכליות-החברתיות.
מחוץ לארץ-ישראל (ואף בה, לפני 1948) התנהלה הפוליטיקה היהודית מחוץ למסגרתה של מדינה ריבונית. החיים הפוליטיים היהודיים שגשגו במסגרת של חברה אזרחית, המהווה, יחד עם המדינה המחולנת, את שני עמודי התווך של המודרניזציה. את החברה האזרחית ניתן להגדיר כדפוס של התאגדויות שונות - כלכליות, דתיות, תרבותיות, חינוכיות וכן פילנתרופיות המעודדות את האינטרסים של הכלל, הנראים מצִדם כסכום האינטרסים של הפרטים. ההבחנה של הרומאים העתיקים בין הפרטי ובין הציבורי (ה-privatus  וה-publicus ), בין היחיד הלא קיבוצי והמבודד לבין הממלכה הנאצלת של הממשל הציבורי, נעשתה במונחים של המודרנה לחיבור מורכב, גם תומך וגם עוין, בין מוסדות המדינה למוסדות החברה (כגון התקשורת, בתי הספר, ההתאגדויות העסקיות). בחברה האזרחית היתה הצמיחה של היחיד מתקדמת בד בבד עם זו של הכלל. ההבחנה בעובדה זו חיונית כדי להבין מדוע החברה המודרנית, שעודדה את היהודים לפתח את האוטונומיה שלהם ואת שאיפותיהם כפרטים, גם עוררה אותם לפעול במאוחד למען האינטרסים המשותפים שלהם.
במאות ה-19 וה-20 היו הצורות החדשות של החיים החברתיים של היהודים שונות במידה קיצונית מן הקהילות האוטונומיות של העידן הישן. הארגונים הקהילתיים היהודיים שוב לא היו אוטונומיים וההשתייכות אליהם כבר לא היתה מחייבת, ולעתים קרובות היא היתה לגמרי וולונטארית (כמו בארצות הברית) או וולונטארית-למחצה (כמו בגרמניה, שבה יכלו יהודים לפרוש מן המסגרת הקהילתית אם רצו, אבל בדרך כלל נותרו בה ושילמו מסי חובה לקיומה של הקהילה ולפעולות הצדקה שלה). כך היה אפילו ברוסיה, שאותה ביקשה המדינה הצארית לעשות מודרנית יותר בכמה מובנים, למשל בהסרת כמה ממחיצות הביניים בין השלטון לאזרח הפרטי. מן ה"קהל" המסורתי של היהודים נשללה האוטונומיה רק מבחינה טכנית, ושלטון עצמי של יהודים נמשך במישורים רבים ושונים עד לראשית המאה ה-20. בכל רחבי העולם היהודי, אבל בייחוד בארצות האמנסיפציה, שגשגו במסגרת הקהילות היהודיות ומחוצה להן, מימי נפוליון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, אינספור התאגדויות משנה, שיצרו רשתות ארציות חדשות של ארגוני אחווה ופילנתרופיה. התאגדויות ספרותיות, איגודים להקמת בתי חולים ובתי ספר, ותוכניות לאימון נוער יהודי במלאכת יד ובחקלאות, כל אלה יצרו חברה אזרחית יהודית ייחודית, גוף ביניים בין תחומי הכוח השלטוני של הלא יהודים לבין המעגל האינטימי של הפרט ושל המשפחה.
החלק הגדול של הערכים במדור הזה עוסק במעורבותם של יהודים בתנועות רדיקליות, בעיקר אלו הקשורות בסוציאליזם, בקומוניזם ובציונות או בצירוף כלשהו שלהן. אבל תשומת לב ניכרת מוקדשת גם לתחום השקט יחסית של תנועות ליברליות לשינוי חברתי בקרב היהודים. בקהילות היהודים של צפון אמריקה ומערב אירופה פסעו זו בצד זה החילוניות עם פיתוחו של אתוס חדש של קִדמה חברתית. דבר זה נכון בייחוד לארצות הברית, שבה עמדו במאה ה-20 רבנים מן התנועה הרפורמית ומן התנועה הקונסרבטיבית בחזית תנועת שוויון הזכויות לשחורים. בכל רחבי העולם המערבי המודרני היו נשים יהודיות מחלוצות התנועה הפמיניסטית והיו מיוצגות בה ובפיתוח העבודה הסוציאלית בשיעור גבוה בהרבה ממספרן היחסי (ברטה פפנהיים, שייסדה בשנת 1913 את "ליגת הנשים היהודיות", וניהלה מסע צלב עולמי נגד הסחר ב"עבדות לבנה", היא דוגמה נאה של מגמות אלו). אפילו המסע היהודי נגד אנטישמיות הכיל לעתים קרובות סדר-יום של רפורמות פוליטיות. ארגונים להגנת יהודים נקטו פעולות משפטיות נגד אנטישמים לא רק מתוך העניין העצמי שיש להם בכך, אלא גם מתוך אמונה כנה שהאנטישמיות חותרת תחת החברה הליברלית כולה וכי חיסולה יהיה בבחינת תרומה חשובה להקמתה של חברה צודקת וחופשית.
הערכים במדור זה המוקדשים לאישים מדגימים כי בפוליטיקה, לא פחות מאשר בתרבות הגבוהה, התפתחות היסטורית היא סך כל הפעולות שעושים יחידים, שגם מעצבים את העולם הסובב אותם וגם מעוצבים בידו. כמחצית מהאישים הנדונים כאן בלטו בפעולתם בזרמים הרבים בימינה ובשמאלה של התנועה הציונית. אחרים היו מייסדיהן ומנהיגיהן של תנועות רדיקליות ברחבי אירופה, אמריקה והמזרח התיכון. היהדות והתרבות היהודית נמצאו לעתים קרובות מחוץ למעגל תודעתם של רדיקלים לא ציוניים, ועם זאת חומרתה של חילוניותם מעידה על מקורם בסביבה העירונית, הרב-לשונית, להוטת האינטלקטואליות, שהיתה אופיינית לחברה היהודית במאות ה-19 וה-20.