פרופ' דן מירון

השאלה אם בתקופה שלאחר דעיכתה וחתימתה של הספרות המקראית בסוף ימי הבית השני התקיימה - מעולם - ספרות יהודית רצופה, אחת, היא שאלה פתוחה. במידה רבה התשובה עליה תלויה בתשובה על השאלה הגדולה יותר, אם בכלל קיימת תרבות יהודית אחדותית-המשכית לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, או שמא קיימות רק תרבויות של קיבוצי יהודים מסוימים במקומות ובזמנים שונים. ההיסטוריונים הגדולים של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היו בטוחים בקיום המשכי של תרבות יהודית מתפתחת ומשתנה, אך גם מודרכת בידי עקרונות אינהרנטיים וקבועים הטבועים בה, ואלה הוגדרו בניסוחים שונים ובהדגשות שונות, לפי השקפת העולם של כל אחד מהם. אבל בזמננו גוברת והולכת הנטייה לפקפק בעצם קיומה של האחדות הזאת, וממילא גם בעצם קיומה של ספרות יהודית אחדותית ורצופה. ואם הנטייה הזאת מתבלטת בדיון בספרויות יהודיות עתיקות, על אחת כמה וכמה היא מתחזקת בנוגע למה שניתן לכנות הקומפלקס הספרותי היהודי בזמנים החדשים, כלומר: מאמצע המאה ה-18 לערך.
לעיצומו של דבר, האמונה באפשרות קיומה של ספרות יהודית מודרנית אחדותית, הנמצאת מעבר להבדלים של לשון, מקום וזיקה בינה ובין תרבות וספרות לאומית לא יהודית מסוימת, לא היתה קיימת כלל עד לראשית המאה ה-20. ליוצרים הספרותיים היהודיים, הן אלה שפעלו בשפות היהודיות (עברית, יידיש, ג'ודזמו וכו') והן אלה שפעלו בשפות לעז (גרמנית, רוסית, צרפתית, אנגלית, ערבית וכו'), היה ברור שהם פועלים במסגרות ספרותיות נפרדות. יוצרים עבריים האמינו בקיומה של 'ספרות עברית חדשה' (ר' ערך נפרד במדור זה) מיוחדת ותחומה לעצמה. יוצרים שנאבקו על ביסוס הסטטוס התרבותי של שפת היידיש עמלו על יצירת ספרות יידיש חדשה, בעלת היסטוריה ואופי לעצמה. ספר ראשון על תולדות ספרות היידיש החדשה ראה אור (באנגלית) כבר בשנת 1899 (ארבע שנים לפני שהופיע, בצרפתית, הספר הראשון על קורות הספרות העברית החדשה). יוצרים יהודיים שכתבו בלשונות האירופיות ראו עצמם כאילו הם נתונים בתוך הרצף של הספרויות הלאומיות שנוצרו בלשון היצירה שלהם.
הערכה זו החלה להשתנות בראשית המאה ה-20, עם עליית היידישיזם כתנועה תרבותית וכאידיאולוגיה יהודית לאומית לא ציונית. היידישיסטים שאפו (ואף הכריזו על שאיפתם זו בוועידתם בצ'רנוביץ בשנת 1908) להשיג הכרה ביידיש כבשפה יהודית לאומית ובספרותה כבספרות לאום יהודית. השאיפה הזאת העמידה בפניהם בחריפות את בעיית היריבות בין יידיש לעברית ובין ספרות יידיש לספרות העברית. מקצתם ניסו לגבור על יריבות זו, בטענה שהספרות היהודית המודרנית אחת היא, אם כי לשונותיה שתיים; טענה שמצאה את ביטויה הברור במסה של המבקר היידי-העברי הבולט איזידור אלישיב (הידוע בכינויו הספרותי 'בעל מחשבות') "צוויי שפראכן - איינאונאיינציקע ליטעראטור" ("שתי לשונות - ספרות אחת ויחידה", 1916). התזה של אחדות הספרות הדו-לשונית קנתה לה מהלכים. היא התבססה לכאורה על הראיה החותכת: מרבית היוצרים הספרותיים הבולטים של התקופה (עידן 'התחייה' הלאומית) היו דו-(או תלת-) לשוניים, וכתבו רבות מיצירותיהם בשתי הלשונות גם יחד - ובכל אחת מהן היצירה היא בבחינת מקור. עד מהרה מצאו היידישיסטים את עצמם במאבק לא רק עם הוגי דעות עבריים (כגון אחד העם), שסירבו לקבל את התזה של אחדות הספרות היהודית, אלא גם עם יוצרים והוגים יהודיים שפעלו בלשונות לעז, בעיקר ברוסית (כגון ש' אנ-סקי, מחבר הדיבוק), שראו בעצמם נכללים בספרות היהודית האחדותית. ויכוחים סוערים התנהלו בעניין הזה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה בכתבי עת ביידיש ובכתבי עת רוסיים של יהודים.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נדונה שאלת הרציפות או ה'היפרדות' של ספרויות היהודים על רקע המחלוקות הפוליטיות והתרבותיות החריפות של התקופה (ציונות, בונדיזם, סוציאליזם יהודי בברית המועצות, התפתחותה של תרבות יהודית בלשון הגרמנית והאנגלית). באורח אופייני מצאה ההתנגדות העקיבה ביותר לתזה של אחדות הספרות היהודית המודרנית את ביטויה בספרות העברית-הציונית. במשך שלושים השנה שבין הצהרת בלפור להקמת מדינת ישראל לא נכתב בעברית אפילו חיבור אחד על תולדות הספרות היהודית החדשה. לעומת זאת, החל ישראל צינברג במפעל כתיבת ספרו רב הכרכים, שאותו כינה בזהירות מה די געשיכטע פון דער ליטעראטור ביי יידן (תולדות הספרות שנכתבה בידי יהודים, ולא תולדות ספרות ישראל, כמו שכונה הספר בתרגומו העברי, שבו כותרת התרגום עצמה כבר כופה עליו את קונספציית 'ספרות ישראל' של דב סדן). באנגלית נכתב ספרו המקיף של מאיר וקסמן תולדות הספרות היהודית. גם בשלב הזה היידישיסטים בעיקר הם שקידמו את תזת אחדות הספרויות. המבקר היידי הבולט שמואל ניגר טען עתה ל'דו- לשוניות של ספרותנו' בכל תקופותיה הבתר-מקראיות. דו- לשוניות, לפי טענה זו, היא המצב הטבעי של הספרות היהודית, שהנסיבות ההיסטוריות גרמו להתפתחותה בהקשרים דיגלוסיים (הקשרים של מצב שבו משמשות שתי לשונות, בכתב ובדיבור, זו לצד זו) פְּנים יהודיים, ואף אלה של היהודים לעומת סביבתם הלא יהודית. ואילו הניסיון לדחוק את הספרות בחזרה למסגרת חד-לשונית (קנאי העברית בארץ-ישראל; היבסקים בברית המועצות, שהחרימו את העברית) כמוהו כניסיון לשבש את המשכיותה ההיסטורית הקבועה של הספרות. טענה זו לא הביאה בחשבון את העובדה שדו-לשוניות איננה אלא כינוי כולל למסכת מורכבת של אפשרויות דיגלוסיות, שאחדים מן הווריאנטים שבה מורים על אפשרות של יצירת רציפות תרבותית וספרותית שמעל להבדלי לשון ואילו האחרים מורים על ההפך. ניתן להוכיח שהדו-לשוניות היהודית המודרנית (עברית/יידיש) שייכת דווקא לסוג האחרון (לעומת הרב-לשוניות בתרבות יהדות ספרד בימי הביניים, למשל), ומבטאת מצב שבו כל אחת מן הלשונות חותרת לתפקוד טוטלי וממילא גם לדחיקתה ומחיקתה של הלשון האחרת. רק במצב כזה תיתכן יצירה של טקסט אחד בשתי לשונות מקור - בתקופה שבה המצב הדו-לשוני עדיין אינו הכרעה סופית בעד לשון אחת ונגד הלשון האחרת, אבל בה בעת מסתמנת כבר האפשרות של ההכרעה הזאת, והיא, האפשרות הזאת, מניעה את הסופר לבצר את מקומו בשתי החזיתות בבת אחת ולנסות לשלב את יצירתו בשתי מסורות העומדות בפני פירוד והדרה הדדית. אילו היו שתי הלשונות מתפקדות במסגרת ספרותית כוללת אחת, היתה המסגרת מועידה לכל אחת מהן את תפקידיה המיוחדים לה. במצב כזה לא היתה קיימת אפשרות של יצירת טקסט אחד ביותר מנוסח מקורי אחד.
אחרי מלחמת העולם השנייה ועם הקמת מדינת ישראל פיתח דב סדן את התיאוריה המקיפה שלו על דבר אחדותה של הספרות היהודית המודרנית (במסתו: "על ספרותנו - מסת מבוא", 1950). לדברי סדן, התפצלה ספרות ישראל בזמנים החדשים בכיוונים שאפשר לסמנם בשני משולשים: משולש הלשונות - עברית (שפת האבות), לשונות יהודיות (לשון האמהות) ולשונות שאינן יהודיות; ומשולש האמונות והדעות - הומניזם יהודי מודרני (הספרויות ה'חדשות' בעברית וביידיש, והרבה מכתיבתם של יהודים בשפות לעז), חסידות (שהיא תופעה מודרנית לא פחות מן ההומניזם המודרני) ומסורת ההלכה. הפיצול, לדברי סדן, הוא זמני בלבד. במהלך התפתחותה תחזור ספרות ישראל אל ה'כּוּליוּת' שאפיינה אותה לפני המשבר של הזמנים החדשים, אלא שתהיה זו, כמובן, כוליות חדשה, רחבה ומקיפה הרבה יותר מזו הישנה, ובמסגרתה ההומניזם המודרני ויריבותיו, החסידות ומסורת ההלכה, ישלימו אלה עם אלה. הספרות והתרבות יעמדו בסימן ההמשכיות ההיסטורית הכוללת של האמונה היהודית; אך האמונה הזאת תפנים את לקחי ההומניזם והלאומיות המודרניים. באותה מידה העברית, שהיא שפת היצירה הבסיסית והקבועה של הספרות היהודית, 'תשלים' עם יריבותיה ותקצה להן מקום בתוך מבנה תרבותי-ספרותי רב-רובדי, אם בצורת עידוד המשך קיומה של היצירה ביידיש ואם בצורת כינוס מיטב היצירה היהודית בלשונות נכר בדרך התרגום, בבחינת "ושבו בנים לגבולם". סדן הסמיך את אמונתו זו בחידוש הכוליות הספרותית היהודית הן על ניתוח מעמיק של יצירות ספרות מופתיות, שבהן הכוליות כבר קיימת או שהדרך לקראתה כבר הותוותה (בעיקר יצירות של ש"י עגנון וח"נ ביאליק), והן על שיקול היסטוריוסופי-דיאלקטי, שראה בפיצול המודרני רק אנטיתזה לאחדות שקדמה לו, שכאנטיתזה הכין את הרקע לסינתזה שתבוא.
התיאוריה של סדן היתה מרהיבה וקוסמת בעיני רבים, ואף שימשה בסיס להקמתה של מחלקה אוניברסיטאית לספרות ישראל (באוניברסיטת בר-אילן). עם זאת היא מעוררת קשיים וקושיות בתחומים אחדים. ראשית, כפרוגנוזה שהושמעה כבר לפני חמישים שנה היא זכתה עד עתה להיפוכה של התממשות, היינו, המציאות היהודית התרבותית בישראל ומחוצה לה מפריכה אותה בקצב מואץ והולך. שום סימן של כוליות תרבותית וספרותית אינו מסתמן ביצירתם של טובי היוצרים היהודיים של המחצית השנייה של המאה ה-20, לרבות יוצריה של הספרות הישראלית. שנית, כהשקפת עולם ספרותית-ביקורתית היא התגלתה כמבוי סתום, שאינו מוליך להערכה נאותה לא של הספרות הישראלית, שהישגיה הבולטים אינם מאשרים את תזת הכוליות, ואף לא של מיטב היצירה היהודית בלשונות לעז. סדן הגדיר יצירה בלשונות האלה, הנשארת בגדר 'ספרות ישראל': יצירתם של יהודים למען יהודים. הגדרה זו הותירה מחוץ לספרות ישראל כמעט כל יוצר יהודי בעל כישרון שפעל במסגרת לשונית-ספרותית זרה, מהיינה ועד פול צלאן, מקפקא וברונו שולץ עד סול בלו, ברנרד מלמוד, אלן גינזברג וסינתיה אוזיק; שכן כל יוצר בעל כישרון ועוצמה יצירתית פנה אל כלל קהל הקוראים בלשון שבה כתב ואף ראה עצמו קשור בדרך זו או אחרת במסורותיה של הספרות שנוצרה בלשון זו. למעשה, התאימה הגדרתו של סדן אך ורק לתופעה האפיגונית של יוצרים משניים, שפעלו בתקופה הקצרה שבין הינתקותה של קהילה יהודית מסוימת (בגרמניה, ברוסיה, בארצות הברית) מלשונותיה היהודיות ועד להתערותה התרבותית בסביבתה התרבותית הלא יהודית והיזקקותה לספרות הנכתבת בלשונה של אותה סביבה. בעיקר מקשה את קבלת התזה של סדן האמונה הדיאלקטית שתהליך ההיפרדות של חלקי התרבות היהודית בזמנים החדשים הוא רק אנטיתזה המצפה לסינתזה המתקנת שתבוא. זוהי אמונה המבוססת על יסודות פילוסופיים אסנציאליסטיים-אידיאליסטיים (ה'גייסט' ההגליאני, או ה'רוחני' בלשונו של נחמן קרוכמאל) שאינם מקובלים על התרבות בת זמננו. לעין שאינה מזוינת במשקפי הדיאלקטיקה הישנים הללו נראה תהליך הפירוד התרבותי היהודי כתהליך בלתי הפיך.