פרופ' דן מירון

זה מושג שאי אפשר להגדיר אותו הגדרה מדויקת, והוא מציין מכלול מגוּון ומשתנה של התפתחויות תרבותיות בקרב יהודים בזמנים המודרניים - תחילה בעיקר באירופה, ואחר כך גם בתפוצות שמחוץ לאירופה. היה נהוג לקשור את הופעתה של התרבות היהודית המודרנית בהתפתחויות בקרב יהודי מרכז אירופה ומערבה במחצית השנייה של המאה ה-18. על רקע השינויים החברתיים והכלכליים שעברו על עמי אירופה המערבית והמרכזית במאה ההיא, וכן על בסיס עלייתה של המדינה המודרנית הריכוזית (לעומת מדינת ה'שדרות' של ימי הביניים והרנסאנס), המקיימת קשר חוקי לא עם קבוצה מוגדרת של אזרחים אלא עם האזרח היחיד, נוצר מגע חברתי בין חלק מן המעמד הבינוני היהודי לבורגנות הלא יהודית, וזה הוליך גם למגעים תרבותיים, לנטילת חלק, מצד יהודים, בתרבות המקומית, ובניסיונות מצד קבוצות של אנשי תרבות יהודיים להגדיר מחדש את המורשת התרבותית הדתית והלאומית שלהם עצמם. דוגמה בולטת לכך נמצאה בפעולתם של משה מנדלסון (ר' מדור ההגות היהודית המודרנית) ובני חוגו בפרוסיה בהגדרה מחודשת של מהות היהדות, בתרגום (לגרמנית) ופירוש (בעברית) מחודשים של המקרא ובקריאה לתמורה ביעדי החינוך היהודי ברוח ההומניזם האירופי של תקופת הנאוֺרוּת. היסטוריונים בני הדורות האחרונים נוטים להקדים את מועד הופעתו של המפנה בתרבות היהודית, ולתארו כתהליך מדורג שהתמשך מן המחצית השנייה של המאה ה-17 ובמשך כל המאה ה-18 לא רק במרכז אירופה ובמערבה, אלא גם בחלקים אחרים של הפזורה היהודית, וכן לא רק מכוח התהדקות המגעים בין יהודים לסביבתם הלא יהודית. בהקשר הזה מוזכרות התפתחויות יהודיות רוחניות פנימיות (כגון משבר השבתאות והופעת החסידות). כמו כן מסתמן קשר בין הופעת התרבות היהודית החדשה להתפתחויות היסטוריות במזרח אירופה, כגון התרופפותה של המלכות הפולנית עד לחלוקתה בסוף המאה ה-18 ושקיעת המבנה החברתי והחוקי הכמעט אוטונומי של החיים היהודיים המאורגנים במסגרת מלכות פולין.
בלי להתעמק בדיון היסטורי בעניין הזה ניתן לקבוע כי הופעת התרבות היהודית החדשה הולידה רצפים של התפתחויות תרבותיות הטרוגניות ביותר, שאי אפשר להגדיר אותם הגדרה נורמטיבית מלכדת. אף שיש מקום לשאלה אם גם התרבות היהודית הישנה, שקדמה להופעת התרבות החדשה ואף הוסיפה והתפתחה לצדה, היתה מונוליטית, כפי שנטו להציגה, ואם לא היו גם בה, למעשה, חטיבות שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו (אם משום מרחקים גיאוגרפיים ולשוניים ואם משום ניגודים רוחניים עקרוניים, כגון הניגוד שהתפתח בין התרבות היהודית ההלכתית-הרבנית לזו שהתרקמה סביב הציר המיסטי-הקבלי), הרי בנוגע לתרבות החדשה אין גם מקום לשאלה בדבר קיומה או אי קיומה של רציפות. לשפע התופעות, שבהן מצאה התרבות הזאת את ביטויה, היו מכנים משותפים 'שליליים' או ריאקטיביים בלבד, דהיינו, התופעות עמדו בסימן של מתח וניגוד - גדולים יותר או פחות - בינה ובין התרבות היהודית הרבנית-הקהילתית המסורתית. כמו כן ניתן למצוא בכל אחת מהן משום תגובה או ניסיון התמודדות עם אתגרים קיומיים ותרבותיים, שהזמנים המודרניים הציבו בפני העם היהודי, ואשר התרבות הרבנית-הקהילתית המסורתית נראתה כאילו אינה מסוגלת להיענות להם. המשמעות והעוצמה של המתח או הניגוד וכן תוכני התגובה או אופני ההתמודדות היו שונים מן הקצה אל הקצה. בזמן שהחסידות העמידה אל מול המסורת התרבותית הרבנית-הקהילתית תנועה עממית דינמית, שהתבססה על תורת הסוד הקבלית, מזה, ועל הנהגה לאומית-דתית חדשה (מוסד הצדיקות), מזה, חתרה ההשכלה להגברה רבתי של המרכיב הרציונלי-הביקורתי (אשר כמו האלמנט המיסטי בחסידות היה קיים גם בתרבות הישנה) כיסודה של מערכת חינוך יהודית חדשה, מזה, ולהדגשת האינדיווידואליות של היחיד היהודי הן כחבר בעדה הקהילתית, הלאומית והאנושית והן כמי שרשאי לחתור למימוש עצמי מלא ככל האפשר ברוח האידיאלים ההומניסטיים ובמסגרת החוק הדתי והנימוס החברתי, מזה. החסידות ויריבתה המתנגדות במאה ה-18 וכן הרפורמה והאורתודוקסיה במאה ה-19 יצאו להתמודדות עם משברי הזמנים המודרניים על בסיס של זיקות (שונות ומנוגדות זו לזו כשלעצמן) להלכה היהודית ולהגדרה ההלכתית של הזהות היהודית. לעומתן חתרו ההשכלה העברית, וביתר תוקף התנועות הלאומיות שבאו בעקבותיה, להסטת מוקד הזהות מתחומי הדת וההלכה לתחומי הרגש הלאומי והזיקה להמשכיות ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה של לאום בהתהוות או לאום בכוח.
בה בעת הופיעו תופעות מורכבות ובעייתיות, שניתן בכל זאת לשייך אותן לתרבות היהודית החדשה, אף שנוצרו במרחבים שמעבר לתחומי הדת והלאום, לעתים אף על ידי יהודים שנטשו במוצהר את הקבוצה היהודית (על ידי התנצרות), ועל הרוב בהקשר של השתלבות תרבותית גוברת והולכת בתרבויות לא יהודיות. גם במרחבים האלה ובהקשר הזה, וללא שום אידיאולוגיה תרבותית פרטיקולריסטית מוגדרת, הסתמנה גיאות גוברת והולכת של יצירתיות תרבותית, שאובחנה כ'יהודית' בידי גורמים שונים - יהודיים-פנימיים, ולצדם גם חיצוניים ואף עוינים (כגון האנטישמיות התרבותית, שזיהתה יהודיות במוזיקה של פליקס מנדלסון ואחר כך בזו של גוסטב מאהלר או בשירת היינריך היינה ילידת הרומנטיקה וברטוריקה של לודוויג ברנה). בקרב הקהל העצום של הוגים, מדענים, אמנים ואנשי רוח יהודיים, שתרמו בשלוש מאות השנים האחרונות תרומות שאין להן שיעור לתרבות המערבית, מצויים יחידים רבים ואף קבוצות שבתרומתם התרבותית האינדיווידואלית והקולקטיבית התמחש (אף כי בדרך כלל לא הוגדר בבירור) איזה אלמנט יהודי. אף כי תיאורו המדויק של האלמנט הזה קשה ביותר ואולי גם לא אפשרי, אין כל צורך או אפשרות להדיר את אנשי התרבות והיצירה האלה מתחומה מטושטש הגבולות של התרבות היהודית החדשה, ולא יתואר, למשל, תיאורה של התרבות הזאת והתפתחותה במאה ה-20 בלא שיובאו בחשבון תרומותיהם של יוצרים כפרנץ קפקא, פול צלאן, גוסטב מאהלר, ארנולד שנברג, אוטו ויינינגר, ואלטר בנימין ואולי גם זיגמונד פרויד, לודוויג ויטגנשטיין וז'אק דרידה; זאת אף על פי שכל אחד מן היוצרים הללו פעל בתוך מסורות תרבותיות לא יהודיות, ורובם אף היו מתנגדים בתקיפות לתיאור מפעליהם כבעלי אופי יהודי.
גיוון התופעות הנכללות, בדרך זו, במושג התרבות היהודית החדשה פוסל מראש כל אפשרות של הגדרה נורמטיבית שלה. משום כך מוטב אולי לדבר על תרבויות יהודיות חדשות כמו שצריך לדבר גם על ספרויות יהודיות מודרניות. ואף המושגים תרבויות או ספרויות יהודיות אינם יכולים לשמש במובן קבוע, כאילו הם מתארים תופעות ניתנות להגדרה באותה מידה של תוקף. ברור שאין דין ספרות הנכתבת בלשון העברית או בלשון יידיש, שהן ספרויות יהודיות הנכתבות בלשונות יהודיות ועל בסיס של אידיאולוגיה לאומית מסוג זה או אחר, כדין ה'רצפים' היהודיים בספרות הרוסית או הגרמנית או הצרפתית או האמריקנית. הן רצפים אלה, למרות ייחודם היהודי, המובהק פחות או יותר, משולבים בספרויות הלאומיות השונות, אם כחלקים אורגניים של הזרם המרכזי של הספרויות האלה ואם כחטיבות של ספרות מינורית (במובן ששיוו למושג הזה ז'יל דלז ופליקס גואטארי). ה'ערבוביה' הנוצרת מכל הצירופים הללו היא ביטוי אותנטי של המצב היהודי המודרני, ובשום פנים ואופן אין לחמוק ממנה על ידי התעלמות, הדרה, פסילה ופישוט, ואף לא על ידי ניסיונות לעצב מושג של 'ספרות ישראל' מודרנית. כוללני ככל שיהיה, יביא מושג כזה לצמצום שאין לקבלו. כך אירע שמושג 'ספרות ישראל' הכוללני שעיצב דב סדן (ספרות שנוצרה בידי יהודים בלשונות יהודיות ושאינן יהודיות לקהל קוראים יהודי) קבע, בכל זאת, הגדרה שהותירה מחוץ לתחומיה לא רק את היינה, ברנה, אלזה לאסקר-שילר, צלאן, אייזיק רוזנברג ויוזף רות, אלא גם את הסופרים היהודיים האמריקנים המובהקים - הנרי רות, סול בלו, פיליפ רות, אלן גינזברג וכו' - שנתפסו כמעט מרגע הופעתם כיהודיים, אף כי יצרו בשביל כל קהל קוראי השפות שבהן כתבו. בה בעת שיירה ההגדרה בתוך תחומיה חטיבות ורצפים, כגון שו"ת רבניות, שאינם מוחשים לנו כלל כספרות, היינו כקורפוס של טקסטים המבוססים על שימוש אמנותי-אמוטיבי בשפה (כלומר, שימוש המעורר באמצעות הארגון הלשוני של המבע הלשוני את רגשותיו של הקורא או המאזין).
ניתן לומר שהתרבות היהודית, שאולי מעולם לא היתה אחדותית לגמרי, עברה בזמנים המודרניים תהליך שראשיתו מעין מפץ והמשכו - התפשטות גלקטית, שהפרידה את חלקיה השונים זה מזה הן בבסיסם האידיאולוגי והן בתוכני החיים וההגות שלהם. אמנם ההתפשטות הבלתי נפסקת הזאת מופעלת לא רק על ידי כוחות צנטריפוגליים, הפועלים מבפנים החוצה, אלא גם על ידי כוחות צנטריפטאליים, הפועלים מן החוץ פנימה. הראשונים חיזקו והאיצו את התהליך שאחד העם סימנו כ'היפרדות'. הבולטים שבהם - הזהויות הלשוניות והתרבויות הייחודיות שנתהוו מכוח ההשתרשות בתרבויות לאומיות שונות, יהודיות ולא יהודיות, הזיקה של אנשי תרבות יהודיים לאידיאולוגיות אוניברסליסטיות ואנטי-פרטיקולריסטיות (כגון הסוציאליזם המארקסיסטי), וכן מה שנהוג לכנות התבוללות (מושג שכשהוא לעצמו הוא עמום עד מאוד, ובתור שכזה הוא מוּחַל על תופעות וקבוצות שונות ומגוונות, שמעצמן לא היו רואות קשרים של ממש ביניהן). בין הגורמים הצנטריפטאליים בלטו בייחוד ההזדהות עם הסבל היהודי והדאגה לחלקים מן העם היהודי שקיומם נראה נתון בסכנה, ובצדם התעצמות הרגש הלאומי היהודי לרגל התפתחויות היסטוריות חיוביות ושליליות. כך הואצה ההיפרדות של גלקסיית התרבות היהודית במאה ה-20 על ידי ההתבוללות, ההשתרשות של יהודים בתרבויות לאומיות שונות, הזיקה של אנשי תרבות יהודיים לאידיאולוגיות אוניברסליסטיות וכו', אך היא גם נבלמה, ולפחות עוכבה, על ידי מאורעות כגון חורבן יהדות מזרח אירופה במלחמת העולם הראשונה ובמלחמות האזרחים שבאו בעקבותיה, עליית הנאציזם, השואה, הרס התרבות היהודית בברית המועצות, הקמת מדינת ישראל וההזדהות עם מאבקי הקיום שלה וכו'. אבל בלימת תהליכי ההיפרדות היתה תמיד חלקית וזמנית, ובצורה זו ניתן לתאר את תהליך ההתפשטות של הגלקסיה המרוסקת כתהליך מתמיד (אף כי פועלות בו גם מגמות ריכוזיות, לצד הביזוריות), שאינו ניתן לעצירה. קיימות, כמובן, תיאוריות של ריכוז ואיחוד מחדש של נפוצות התרבות היהודית. הן מביעות תמיד משאלות לב אידיאולוגיות 'קולוניאליסטיות'; היינו, רצון לראות בחטיבה או בחטיבות מסוימות שבפסיפס התרבות היהודית עיקר ושורש, אשר יצליחו, בסופו של דבר, 'ליישב', לביית ולספח את החטיבות האחרות, או לפחות חלק מהן, ולקבוע להן מעמד משני בהייררכיה תרבותית יציבה, שהחטיבה או החטיבות המומלצות תקבענה את נקודת השיא הדומיננטית שלה. תיאוריות כאלה, למן תורת המרכז הרוחני הציוני-העברי החילוני של אחד העם בראשית המאה ה-20 ועד לחזון ההתלכדות המחודשת של תרבות ישראל במסגרת דתית-ציונית של דב סדן באמצע המאה (התלכדות אשר, כביכול, תהפוך את תקופת ההיפרדות התרבותית היהודית לאפיזודה חולפת), התבדו עובדתית ואף איבדו את תוקפן האידיאולוגי הערכי בתקופה, שבה גבר עד מאוד היחס החשדני לכל ניסיון לתעל ולרכז את הפעילות התרבותית בערוצים מלכדים, לסמנה במִתארים חד-משמעיים ולשוות לה משמעות קוהרנטית אחדותית.
באווירתה התרבותית של תקופה זו גברה הנטייה להכרה בייחוד ובריבוי של הקולות התרבותיים השונים. בסימנה של נטייה זו יינתן במדור הזה תיאורן של חטיבות שונות בתרבות היהודית החדשה. אמנם, ריבוי התופעות וגיוונן ימנע בהכרח תיאור מלא שלהן. ואין ספק שהפרצות בתיאור יהיו לא מעטות ולא קטנות. כמו כן יתאפיין התיאור בדיספרופורציה המתחייבת מן הפרספקטיבה שלנו כאן. מה שקרוב יותר למציאות הרוחנית שמתוכה היא נולדה - בעיקר התרבות העברית המודרנית וההוויה התרבותית הישראלית שצמחה מתוכה אך נעשתה לישות בפני עצמה - יוצג בממדים ובמידת הפירוט הנובעים מעצם הקִרבה. מה שרחוק יותר יקטן באורח פרופורציוני. עם זאת יעמוד תיאור התרבות היהדות המודרנית על ההכרה העקרונית בריבוי פניה ובלגיטימיות המלאה של כל חלק מחלקיה בפני עצמו. תרבות יהודית חדשה היא כל תרבות שמעצביה או צרכניה או אף חלק מהם חווים אותה כיהודית.