זמן יהודי חדש - מדינת ישראל כמפעל יהודי מודרני

זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי

יאיר צבן

במבוא לחיבור האנציקלופדי הזה, זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני, הבהיר ירמיהו יובֵל כי "המושג 'תרבות' מציין לא רק ספרות, אמנות, מוזיקה, תיאטרון, אדריכלות וכדומה, אף שלאלה יש מקום מרכזי בתוכו. התרבות מקיפה גם את ההגות והאידיאולוגיה הציבורית, את הזיכרון ההיסטורי, את השימוש בלשון, את חיי היומיום, הפוליטיקה, הסמלים, המוסדות, הרגלי הלבוש, הבידור והפנאי, ובקיצור - את כל מה שבני אדם יוצרים במשותף, ואשר חוזר ומשפיע על פירושי העולם שלהם ועל יחסיהם ההדדיים. עם זאת אין מטרתנו להקיף הכול, אלא לייצג את עיקרי התהליכים והמוצרים והאנשים הקשורים בהם".
ברוח דברים אלה, נועל את החיבור האנציקלופדי הזה מדור המוקדש כולו למדינת ישראל ול"יישוב" שקדם לה. מדינת ישראל מוגדרת כאן "מפעל יהודי מודרני", קודם כול משום שהיא תוצר מובהק של פוליטיקה יהודית חדשה, ושל תהליכים חברתיים, כלכליים, פוליטיים ותרבותיים, שהיו בעיקרם תהליכי מודרניזציה וחילון שהתחוללו בקהילות יהודיות שונות, בזמנים שונים ובצורות שונות, והקרינו השפעה מצטברת על גורלו של הקולקטיב היהודי בכללו.
כאמור, המודרניות יצרה תרבות פוליטית חדשה, חילונית ביסודה, גם ליהודים, והמדינה היא מוצר שיש בו משום גילום של התרבות הפוליטית החדשה הזאת. כמו בעמים אחרים במערב, ואף במידה רבה יותר, היו תהליכי המודרניזציה והחילון בעם היהודי, מראשיתם, כרוכים במתח בלתי נמנע בינם לבין המורשת הדתית החזקה שמתוכה בקעו ולהסרת כבליה חתרו. לפיכך, מתח זה ניכר בכל הווייתה של מדינת ישראל: היא קמה כמדינה חילונית על יסודות של תפיסות דמוקרטיות-ליברליות ובהתאם לעיקרון האוניברסלי של זכות ההגדרה העצמית של העמים, אבל לא היה בכוחה להביא את חילוניותה למיצוי שלם ומקיף כול. שורש העניין נעוץ בעובדה שבמהלך דורות רבים, עד העת המודרנית, שררה בעם היהודי חפיפה מלאה בין הזהות הדתית לזהות הלאומית, והעם, האמור לממש במדינה את הקיום הפוליטי הריבוני, החילוני ביסודו, הוא עם בעל שורשים בדת, וחלקים ממנו - שורשיהם הדתיים עמוקים מאוד. מתח זה קיים בישראל מיום היווסדה, והוא גם חזק יותר מאשר במרבית ארצות המערב, שרובן כבר פתרו (או ריככו) חלק מן המתחים בשלבים מוקדמים יותר (שעון המודרניזציה היהודית הוא מאוחר מזה שלהן).
מבוא זה יעמוד על הדברים האלה:

שורשיו של המתח הזה, עם ראשית המודרניזציה של עמנו בתקופת ההשכלה, ועד לפסגת פעילותה של התנועה הלאומית שלו;
ביטוייו הממשיים בהנחת יסודותיה של המדינה ובראשית צעדיה.

למה היה משקל מכריע בהקמת המדינה?

בשנים שקדמו להקמת המדינה פעלו כוחות שונים ומגוונים להשגת הריבונות היהודית. לא מתפקידו של מבוא זה להכריע במחלוקות ההיסטוריות בנוגע לשאלה למה היה משקל מכריע יותר: ליישוב היהודי המאורגן שהתגבש בארץ במשך שבעים שנים, עוצב כ"מדינה בדרך" והיה בשל להגדרה עצמית ולעצמאות מדינית, או לשואה האיומה שהמחישה לעיני כול את הזדקקותו הנואשת של העם היהודי למדינה שהיא שלו; ומה השפיע יותר על השגת ההכרה הבינלאומית - הדרמה של ספינות מעפילים עמוסות בפליטי חרב ההשמדה הנאצית, הנרדפות בידי אוניות מלחמה בריטיות, או שמא החרדה של עמי אירופה, במזרחה ובמערבה גם יחד, מהאפשרות שהיהודים יזרמו ממחנות העקורים לארצותיהם; ומה השפיע יותר על הבריטים בהחלטתם לוותר על שלטונם בארץ - פעולות הטרור של אצ"ל ולח"י, או שמא דווקא הפעולה המשולבת של הנהגת היישוב והסוכנות, שפעלה במקביל בנתיב המדיני, בארגון העפלה בלתי לגאלית, בקידום התיישבות ברחבי הארץ, ובבניין הכוח הצבאי, ה"הגנה", אשר בפרק זמן מסוים השתתפה במאבק המזוין בבריטים (כשעמדה בראש "תנועת המרי העברי"), אך עיקר תרומתה היתה בהכנת התשתית למלחמת העצמאות; ומה אִפשר יותר מכול את ההחלטה בעצרת האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947 בדבר חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית - התמיכה האמריקנית (למרות היותה מהוססת ולעתים מזגזגת), או המפנה בעמדתה המסורתית, האנטי-ציונית הלוחמנית, של ברית המועצות, שבאה לידי ביטוי דרמתי בנאומו של נציגה באו"ם, אנדריי גרומיקו, או שמא העובדה שהדברים התרחשו בשעת כושר היסטורית נדירה, שבה היריבות האמריקנית-סובייטית עדיין לא החריפה לדרגה שהיה בה כדי להכשיל את המהלך כולו.
כדרכן של התרחשויות היסטוריות גדולות, שום גורם יחיד אין בכוחו להסבירן. הן תוצאת פעילותם המצטברת של גורמים רבים, שדירוגם ההייררכי הוא במידה רבה מלאכה סיזיפית וייתכן שאינו מעלה ואינו מוריד. אין ספק שהדי השואה שפקדה את העם היהודי סייעו בגיוס התמיכה הבינלאומית בתביעה להקמת המדינה, אבל זו לא היתה קמה אלמלא הצליחה התנועה הציונית להניח, במשך חמישים שנים, את התשתית למדינה, בדמות "היישוב", שהיה ל"מדינה בדרך". לכן לקביעה הייררכית אחת יש הצדקה: ללא תנועה לאומית, שדָבקָה ביעדה ופעלה בנחישות למימושו - לא היתה קמה מדינת ישראל, על כל פנים לא בזמן שבו קמה.

מבשורת "ההשכלה" ועד "מבשרי הציונות"

מקובל, ובצדק, לזהות שלוש דמויות המייצגות את סיפור הקמתה המחודשת של הריבונות הממלכתית של העם היהודי בארץ-ישראל: הרצל, וייצמן ובן-גוריון (ר' ערכיהם במדור תנועות לאומיות וחברתיות וערך על בן-גוריון גם במדור ההגות היהודית המודרנית). הרצל - כמייסדה של התנועה הלאומית היהודית הפוליטית, התנועה הציונית, וכאיש ששרטט את היעד - "מדינת היהודים" ב"ארץ הישנה-חדשה" ("אלטנוילנד"); וייצמן - כאיש שהשכיל לשמר ולטפח את התנועה, היה לנשיאה ופעל יותר מכול להשגת הכרה בינלאומית בזכותם של היהודים למולדת שלהם; ובן-גוריון - כאיש שבלט יותר מאחרים בהנחת היסודות הממשיים למדינה העתידה, האיש שעשה את "היישוב" ל"מדינה בדרך", דבק ללא רתיעה בהקמתה הלכה למעשה, והנהיג אותה בשעת לידתה הקשה.
סיפורם האישי של מנהיגים מסיט, לעתים קרובות, את תשומת הלב מהתהליכים המדיניים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים שאפשרו את הופעתם של המנהיגים האלה ואת הצלחתם. אבל אפשרי גם היפוכו של דבר: באמצעות דיון בהיבטים מסוימים בביוגרפיה האישית והמדינית של אותם אישים, ושל אישים אחרים, אפשר להאיר את התהליכים, הזרמים וההתפתחויות שבהם טמון השורש ההיסטורי העמוק של התופעה הנדונה.
עניינו של החיבור האנציקלופדי הזה הוא, כאמור, בחינת השפעתם של תהליכי המודרניזציה והחילון על תולדות עמנו במאתיים השנים האחרונות. מנקודת תצפית זו צריך לבחון גם את ההתפתחויות ההיסטוריות שהוליכו להקמתה של ישראל ועיצבו את דמותה בעשורים הראשונים לקיומה. מנקודת תצפית זו ראוי היה להוסיף חוליה לשרשרת האישים הנזכרים, דווקא בראשיתה, את משה מנדלסון (ר' ערך במדור ההגות היהודית המודרנית), סמלה של תנועת ההשכלה היהודית, ואת יצחק אייכל, שהיה למעשה אבי התנועה הזאת, שפילסה את הדרך גם לציונות. חוקרה המובהק של ההשכלה, שמואל פיינר, המייחס להשכלה תפקיד מפתח במודרניזציה היהודית, הגדיר את מהפכת הנאורות שהתרחשה בחברה היהודית במאה ה-18 "מהפכה חילונית", לא משום שנושאי דברה ביקשו לנתק עצמם מדת ישראל, וזאת לא היתה מטרתם, אלא משום שבעצם הופעתה היא החלישה את מעמדה של הדת ושל נושאי-כליה והכשירה את הקרקע להופעתם של תרבות חילונית ומוסדות חילוניים. אכן, אין להעלות על הדעת את הופעתה של התנועה הציונית ללא ההשכלה, שייצגה את ראשית המודרניזציה בעם היהודי, ללא תהליך החילון שפקד את קהילות ישראל בעקבות המודרניזציה ולימים - יחד עמה, וללא השפעתן של התנועות הלאומיות שפעלו באירופה במהלכה של המאה ה-19. (ר' תנועת ההשכלה והתרבות היהודית במדור ספרויות ואמנויות.)
מן המפורסמות היא שיהודים, מאז גלותם מארץ-ישראל, מרצונם או בעל כורחם, לא חדלו כמעט מעולם להתפלל לחידוש חייו של העם במולדת הישנה. יתרה מזו: "שיבת ציון", אינדיווידואלית או קבוצתית, אף היא לא המתינה ל"חיבת ציון" או לתנועה הציונית. אלא, שכמו בעמים אחרים, לא די היה בשאיפה עזה לחירות לאומית. צריך היה שייווצרו הנסיבות ההיסטוריות שיאפשרו את צמיחתן של תנועות לשחרור לאומי. העם היהודי פיגר אחר העמים שהוא חי במחיצתם. תהליכי המודרניזציה והחילון איחרו לפקוד אותו, בהשוואה לעמי מערב אירופה ומרכזה, ואף קצב התקדמותם היה אטי ומהוסס יותר. משה מנדלסון נולד (1729) ארבעים שנה לאחר שג'ון לוק פרסם את ה"מכתבים על הסובלנות". וירושלים שלו הופיע 28 שנים לאחר הופעת הכרך הראשון של האנציקלופדיה הצרפתית הגדולה (1751), שעורר את חמת הכנסייה (עם כותביה נמנו דידרו, רוסו וּוֺלטר). אלא שהשיהוי בתגובה הלאומית היהודית בהשוואה להתעוררות הלאומית של עמים אחרים באירופה היה אף גדול בהרבה. שכן, המודרניזציה והחילון השפיעו בשלבים הראשונים דווקא בכיוון הגברת מאמציהם של יהודים להפיל מחיצות בינם לבין העמים המארחים, לנצל ככל האפשר את יתרונותיה של האמנסיפציה, ולממש תהליכים של אקולטורציה בתרבות העמים שבמחיצתם הם חיו ופעלו. רק האכזבה מהאמנסיפציה, ההשפעה המצטברת של מאבקי השחרור (או האיחוד) של עמים אחרים ועליית משקלה של האנטישמיות נתנו גם ללאומיות היהודית המודרנית את הדחף שלו היא היתה כה זקוקה. לא ייפלא אפוא שהתנועה הלאומית של העם היהודי עשתה את צעדיה הראשונים כמעט יובל שנים לאחר "אביב העמים" (1848) ובזיקה אליו.
כאשר מונים את הרב אלקלעי ואת הרב קלישר, שפעלו בתקופת "אביב העמים", בין מבשריה החשובים של הציונות, חשוב להדגיש את הרקע הסביבתי להופעתם. שכן, לא מהסתגרות למדנית בד' אמות של תורה הגיעו השניים למסקנות לאומיות מודרניות, אלא דווקא משום שקרעו בחדרי לימודם אשנבים להציץ בסובב אותם; הציצו ונפגעו. שניהם גדלו ופעלו בסביבה רווּיַת מתחים לאומיים והיו עדים למאבקים לאומיים: אלקלעי היה עד בסארייבו למלחמת הסרבים לעצמאות וקלישר היה עד בחבל פוזנן להתנגשות בין שתי תנועות לאומיות - הגרמנית והפולנית. כמו לשכניהם, כך גם להם, לא הספיקה עוד ההגדרה העצמית הדתית. הם חיפשו ביטוי מוחשי להגדרת הזהות העצמית הלאומית היהודית שלהם (ר' מבשרי הציונות במדור תנועות לאומיות וחברתיות).
חבר לשניים משה הס (ר' ערך במדור ההגות היהודית המודרנית), שפרסם ב-1862 את ספרו רומי וירושלים, שעליו אמר הרצל כי אילו הכיר את הספר לא היה כותב את מדינת היהודים. משה הס, שקיבל בילדותו חינוך מסורתי, היה לימים לסוציאליסט, כמה שנים היה מורה ושותף לדרך של מארקס, ולאחר מכן - בר פלוגתא שלו. בעקבות התעוררות התנועות הלאומיות באירופה באמצע המאה ה-19 החל לשקוד על בחינתה של השאלה הלאומית היהודית. בדמותו של הס מתמקדים אפיוני התהליכים הנדונים כאן: המעבר ממסורתיות למודרנה, וממנה לחילון; הפתיחות להשפעתה של ההתעוררות הלאומית והיכולת לבחון את השלכותיה על העם היהודי; והחיבור לתנועה הסוציאליסטית, שלצד הלאומיות היתה התנועה המשפיעה ביותר במפנה המאות, בעת התגבשותה של התנועה הציונית.

ציונות אמביוולנטית

כבר מלידתה של התנועה הציונית היה מובנה בה יחס מורכב ורווי סתירות לסוגיית מעמדה של הדת בחייה של התנועה ובחיי המדינה שתוקם: הציונות מרדה בכבלי מסורות עתיקות ובאמונה דתית המייחלת לגאולת העם מידי שמים. אך היתה בה הכרה עמוקה בעובדה שבתקופה רבת הדורות שבמהלכה שלטו הדת ונושאי כליה בחיי העם, נשמרה בתודעתם של היהודים ההכרה בשייכותם למסגרת משותפת, דתית ולאומית גם יחד. כך נשמרה גם זיקתם לארץ-ישראל, כמולדת עתיקה שעתידה לחדש ימיה כקדם. כמו בתנועות לאומיות אחרות שקמו במאה ה-19, כך גם בציונות ובזרמים האחרים של הלאומיות היהודית (הטריטוריאליסטים, האוטונומיסטים ואף ה"בונד"), בלט היחס האמביוולנטי אל המורשת העתיקה של העם, הדתית ביסודה. רציפות ומרד שימשו בערבוביה.
אמביוולנטיות זו ניכרת, במידה זו או אחרת, בהגותם של מרבית אבות הציונות. כמעט כולם, גם אלה שלא קיבלו חינוך מסורתי, שימרו בתודעתם זיקה למיתוסים המקראיים. הדרך שבה כבש לו המקרא, בתנועה הלאומית היהודית, מעמד של בכורה על פני התורה שבעל פה ראשיתה בשינוי היחס אל התנ"ך מצד זרמים נוצריים-פרוטסטנטיים, שהיה מרכיב חשוב בהשכלה האירופית של המאה ה-18, ואשר השפיע על המשכילים היהודיים במרכז אירופה עד כי האמינו שהתנ"ך יכול לשמש גם יסוד רעיוני לברית בינם לבין הליברליזם האתי, הנוצרי-פרוטסטנטי. המגמה הזאת גם עלתה בקנה אחד עם שאיפתם של המשכילים להחליש את השפעתם של הרבנים ולערער את סמכותם, היונקת את כוחה בעיקר מהתורה שבע"פ. אכן, הן בתנועת ההשכלה והן בתנועות הלאומיות היהודיות שנולדו בעקבותיה, העמיקה הפנייה אל המקרא את הזיקה לעברו הקדום של העם ולמורשתו העתיקה ביותר, אך לא פחות מכך היא ביטאה פיחות ודחייה של הספרות הרבנית-התלמודית. גם בכך נמצא ביטוי למהפכת המודרניזציה והחילון שפקדה את עמנו.
הרצל - שפסק בתקיפות (במדינת היהודים שלו) כי כשם שקציני הצבא יוגבלו לפעול רק במסגרת הקסרקטינים שלהם כך יוגבלו הרבנים לפעולה בבתי הכנסיות שלהם, ומשניהם תישלל הזכות להתערב בענייניה של המדינה - חתר להימנע מעימות חזיתי עם דברי הציבור הדתי-הלאומי. בורוכוב (ר' ערכיו במדור ההגות היהודית המודרנית ובמדור תנועות לאומיות וחברתיות), סוציאליסט, חילוני ואתיאיסט, היה ספוג ברגשי אהבה והערצה לפרקים חשובים בהיסטוריה היהודית ובמורשת התרבותית היהודית. וגם נחמן סירקין (ר' ערך במדור ההגות היהודית המודרנית), שבורוכוב ראה בו את אבי הציונות הסוציאליסטית, נע בין הערצה להתקוממות ביחסו אל המסורת הדתית. ז'בוטינסקי (ר' ערכיו במדור ההגות היהודית המודרנית ובמדור תנועות לאומיות וחברתיות), גם הוא חילוני ואתיאיסט, אשר יצר למעשה את הדגם היהודי של פוליטיקה לאומנית, מודרנית ומחולנת, של כוח ושרירים, איש הימין, אויב לסוציאליזם, שעולמו הרוחני-התרבותי היה אירופי לאין ערוך יותר משהיה יהודי, גם הוא ראה בחוקי התנ"ך את היסוד לפרוגרמה חברתית מודרנית לעם היהודי. למרבית ראשי הציונות היו יחסים אמביוולנטיים גם עם העולם הרבני, לרבות רבני הציונות הדתית, שהיו מיעוט קטן בעולם הרבני. רוב הרבנים שללו את הציונות מכול וכול וראו בה גורם חילוני מיליטנטי העלול לערער את יסודות האמונה בעם; הם החשידו אותה בשבתאות, במשיחיות שקר, וחרדו מפני ניסיונה להציע ליהודים זהות לאומית - ולא זהות דתית - עד כי הקיצוניים שבהם, והם לא היו מעטים, "רבני המחאה" (ה"פרוטעסט ראבינער"), לא היססו לפנות אל שלטונות 'הגויים' של אירופה בתביעה לאסור את הפעילות הציונית.
כבר בקונגרס הציוני הראשון השתדל הרצל, מצד אחד, להרגיע את היהדות המסורתית, באומרו כי אין לה ממה לחשוש במדינת היהודים, ומצד אחר, בה בעת, הבהיר בתוקף כי יש יותר מאסכולה אחת ביהדות וכי מדינת היהודים לא תהיה מדינה תיאוקרטית. בקונגרס הציוני החמישי (באזל, 1901) נדונה, למורת רוחם של הצירים הדתיים, "שאלת התרבות". רבים מהצירים תבעו להציב את הפעילות החינוכית והתרבותית בראש תוכנית העבודה של התנועה. הרצל הצטרף בפועל להתנגדותם של הדתיים, ושני טעמים היו לו: ראשית - השקפתו הכללית כי על התנועה הציונית לרכז את כל כוחותיה בחזית המדינית להשגת צ'ארטר בינלאומי שיכיר במטרות הציונות; ושנית - רצונו לשמור על אחדות התנועה ולהשאיר דלת פתוחה להצטרפות דתיים נוספים אל שורותיה.
הפשרה שהושגה באותו קונגרס הטביעה חותם עמוק על התנועה, וממנה השורש לתבנית ה"סטטוס קוו" ולהסדרי היחסים בין דת למדינה עד ימינו: החלטת הפשרה קבעה כי "מחובתם של כל הציונים לתרום לחינוך העם היהודי במובן הלאומי," אך קביעה זו הוגבלה על ידי ההכרה ב"עובדה שקיימים שני זרמים שווי זכויות, המסורתי והמתקדם". הוחלט למנות שתי ועדות: "לאומית מתקדמת" ו"לאומית מסורתית", שחבריהן ייבחרו בנפרד בידי חברי כל אחד משני הזרמים וכל אחת מהן תפעל "באופן עצמאי וחופשי". 19 שנים לאחר מכן, בוועידה הציונית העולמית (לונדון, 1920), קרם המודל הזה עור וגידים בהחלטה שהניחה למעשה את היסוד לשיטת הזרמים בחינוך ביישוב ולאחר מכן במדינה.
מערכת היחסים שנרקמה והלכה בין הרוב החילוני לבין המיעוט הדתי שיקפה לא רק אינטרסים פוליטיים של שני הצדדים, אלא גם הזדקקות הדדית עמוקה, שהעמיקה ככל שהתקדם חזון המדינה היהודית לקראת מימושו. הציונים החילוניים, רובם, ראו במהפכה הציונית מהפכה לאומית-חילונית, ששחררה את רוחו של העם מן הפסיביות שבציפייה לגאולה מידי שמים; ועם זאת הם לא רצו להתנתק כליל מהמורשת הלאומית העתיקה שהיתה טבועה בחותם דתי מובהק. הם העדיפו לאמץ חלק מהסמלים הדתיים ו'להלאים' אותם, כלומר, להקנות להם משמעות חילונית. יתר על כן: דווקא בהיותם הרוב ובשמשם הנהגה לאומית, היה להם עניין רב להופיע כמייצגי העם היהודי כולו, שחלק ניכר ממנו נמנה עם המחנה הדתי. ואילו הציונים הדתיים הבינו כי ללא שותפות ארוכת טווח עם הציונות החילונית הם יובסו בידי המחנה החרדי האנטי-ציוני, וכי יש בכוחם להביא את הציונות החילונית להסכים למודוס ויוונדי שיאפשר לא רק קיום בצוותא, אלא גם בניינה של תשתית מוסדית, ארגונית ובעיקר חינוכית לשימורו ולגידולו של המחנה הציוני-הדתי. הצורך של מנהיגי שני המחנות באחדות לאומית שיקף אפוא לא רק אילוצים פונקציונליים הנגזרים מהצרכים השלטוניים-הקואליציוניים, אלא גם הכרה ששותפות זו היא תנאי להנחת היסודות למדינה העתידית.

פשרת "צור ישראל" ומעבר לה

ביום רביעי 12 במאי 1948, בשעות הערב, באו אל ביתו של בן-גוריון שניים מחברי הוועדה שהתמנתה לנסח את ההכרזה על הקמת המדינה, הרב יהודה לייב מיימון (פישמן), מראשי הציונות הדתית, ואהרן ציזלינג, מראשי מפלגת השמאל מפ"ם. מלאכת הניסוח שָׁלמָה, חוץ מהמשפט המסיים. הדתיים רצו מלכתחילה כי במשפט המסיים יוזכר במפורש שמו של הקב"ה (כגון: אלוהי ישראל). הרוב החילוני דחה זאת. ואז צץ הרעיון להזכיר את הביטוי הלקוח מספר התפילה: "צור ישראל וגואלו". ציזלינג התנגד בתוקף. לבסוף התפשרו, בברכתו של בן-גוריון, וכתבו: "מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו". אפיזודה זו מייצגת במידה רבה את מהות היחסים שבין החילונים לדתיים בתנועה הציונית, ב"יישוב" ובמדינת ישראל: במסמך מכונן, שבמהותו הוא מסמך היסטורי-חילוני, משתלב מרכיב הלקוח מעולם האמונות הדתי, באופן שהדתיים יכולים להזדהות עמו ואילו הציבור החילוני יכול, מתוך רצון להגיע לפשרה, לתת לו פרשנות אחרת, המנתקת אותו ממשמעותו הדתית. אלא שלא פשרות סמנטיות אפיינו בהמשך הדרך את היחסים בין שני המחנות, אלא פשרות בעלות משמעות עקרונית ומעשית, החורצות גורלם של יחידים וקבוצות. כמעט כל מה שהתרחש בתחום הזה בחיי המדינה, מאז הוויכוח על נוסח הכרזתה, שורשיו נעוצים במהלך חייה והתפתחותה של התנועה הציונית.
ואמנם חיי המדינה, מאז היווסדה, עומדים בחותם הסתירה שתוארה: מצד אחד, על ידי יצירת המדינה היהודית (ולפניה הקהילה האוטונומית של היישוב בארץ-ישראל), נוצרה צורת חיים שאפשרה פרץ של יצירה תרבותית יהודית חדשה, חילונית ביסודה, בכל תחומי החיים - מן הכלכלה ומוסדות החברה האזרחית עד המדע, האמנות, הספרות, פיתוח הלשון ואורחות החיים. כמעט כל תחומי התרבות המודרנית האחרים הנדונים באנציקלופדיה זו קיבלו דחיפה ותמריץ חזקים על ידי יצירתה של קהילייה פוליטית אוטונומית יהודית בארץ-ישראל, ששימשה להם בית גידול. ולא פחות מזה - במידה שתרבות נוגעת לא רק לחיים החברתיים-הציבוריים, אלא גם לחוויית הקיום של הפרט, כלומר, לאופן שאיש או אישה יחידים בונים וחווים את חייהם - הרי הפומביות היהודית החדשה, העובדה שתרבות יהודית מודרנית וחילונית קיימת כחלק לגיטימי של החלל הציבורי היהודי, אפשרה לרבים מאוד לחיות חיים שונים מאלה שחיו הוריהם בעבר, ולהרגיש, לטוב ולרע, בני דור חדש ובני תרבות שונה.
הצד האחר של המטבע נגזר מהעובדה שלא כל הכבלים שבלמו, בדורות קודמים, את פרץ היצירה הוסרו, שתהליך המודרניזציה והחילון לא הושלם בדרך שיהודים דתיים ויהודים חילוניים יוכלו לחיות, לבנות וליצור ללא זיקה לסמכות שהם לא בחרו בה, ושהמדינה תבטיח לא רק חופש דת, אלא גם חופש מדת, וששום קומבינציה פוליטית לא תוכל למנוע את מימושן של זכויות יסוד לכל איש, ובייחוד - לכל אישה, בישראל.
הקושי בהתמודדות עם אתגרים אלה נובע לא רק ממשקעיה של המורשת הדתית, אלא גם מאותה שותפות פוליטית עמוקה בין מנהיגות הרוב החילוני לראשי הציבור הדתי-הלאומי והחרדי. שותפות זו הוכיחה את עוצמתה בפרשת הכשלתה של קבלת חוקה למדינה הצעירה סמוך להקמתה. הסוכנות היהודית, כנציגתו המוכרת של העם היהודי, קיבלה עליה ליישם את ההתניות שהיו כלולות בהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, ובהן הדרישות המפורשות להבטיח, במדינה שתקום, שוויון זכויות מלא לכל תושביה וחופש מצפון ודת, וכן לחוקק חוקה. תביעות אלה נכללו בהכרזה על הקמת המדינה, היא מגילת העצמאות. בהתאם להחלטת האו"ם, התקיימו ב-1949 הבחירות ל"האספה המכוננת" שנועדה לחוקק את החוקה (רק בדיעבד הוסב שמה ל"הכנסת הראשונה"). החרדיים לא אבו לשמוע על אפשרות של חוקה דמוקרטית, בהיותה חילונית במהותה, והודיעו כי יסכימו רק לחוקה שתהיה "חוקת התורה". הציונים הדתיים תמכו, ערב הקמת המדינה, ברעיון של חוקה מתוך תקווה כי חוקה כזאת תבטיח לא רק את חופש הפולחן של הציבור הדתי, אלא גם את "הפרהסיה היהודית" של המדינה; ואולם, משעה שהוברר להם כי לא יימצא רוב לתמיכה בעמדתם, חברו גם הם לחרדיים בהתנגדות גורפת לחוקה. כאן היתה עדות חותכת לחוסר יכולתם ולחוסר רצונם של רוב הדתיים והחרדיים להפנים את ערכי הדמוקרטיה, לקבל את דינו של רוב (אף שהוא מתחשב במיעוט), ולהתנזר מהדחף לנצל את כוחם כדי לכפות על החברה החילונית הסדרים דתיים כפויים. הם מצאו להם בעל ברית חזק, תקיף ובעל יכולת הכרעה: דוד בן-גוריון. הוא שלל בתוקף את רעיון החוקה - לא רק, ואף לא בעיקר, מתוך רצונו להניח יסודות איתנים לבריתו עם המחנה הדתי, אלא מתוך רצונו העז להשאיר דלת פתוחה לשינוי שיטת הבחירות לשיטה רובית-אזורית. יריביו של בן-גוריון, מימין ומשמאל, האשימו אותו שהוא דחה את רעיון החוקה גם משום שלא רצה להטיל על שלטונו מגבלות חוקתיות.
על רקע כל אלה נקל להבין את תבנית הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה, המלווה את חיי החברה הישראלית מיום הקמת המדינה. חוקרים שונים כבר הפריכו את המיתוס המקובל שלפיו הסדר הסטטוס קוו התבסס על אותו מכתב ידוע ל"אגודת ישראל" מ-19.6.1947 שחתמו עליו בן-גוריון, הרב פישמן ויצחק גרינבוים ושנועד למנוע הופעה נפרדת של החרדיים לפני ועדת החקירה של האו"ם, והם דוחים את ראשית הסדר הסטטוס קוו למועד מאוחר יותר (ר' ערך סטטוס קוו בענייני דת במדור זה). ברמה המשפטית הם צודקים, אבל הקונספט של הסטטוס קוו הלך והתגבש, בתהליך שתואר כאן, במהלך עשרות שנים. לכן לא מקרה הוא שהשימוש המוקדם במונח הזה נעשה בידי זרח ורהפטיג, ממנהיגי "הפועל המזרחי". בתזכיר שהגיש בראשית אוקטובר 1947 כתב כי הבעיות הדתיות הכי חשובות הן השבת, תחיקת המשפחה והמעמד האישי, ארגון הקהילות והרבנות, ו"מתקבל על הדעת שבכל העניינים האלה תהיה הבטחת ה'סטטוס קוו' הפתרון הרצוי". מתברר כי שורשי ההסכמות בין הציונים הדתיים לבין הרוב החילוני בהנהגה הציונית מגיעים עד לקונגרסים הראשונים.

התמודדויות שנויות במחלוקת עם אתגרים

בעשורים הראשונים שלאחר הקמתה התמודדה מדינת ישראל עם שורה של אתגרים, מורכבים וקשים לפי כל אמת מידה: מלחמת עצמאות עקובה מדם, שהסתיימה בניצחון, אך הותירה את ישראל לכודה במלכודת של יחסי איבה עם העולם הסובב אותה; קליטת עלייה המונית, הן של שרידי ההשמדה הנאצית והן של יהודי ארצות האיסלאם, שבתוך שנתיים כמעט הכפילה את מספר תושביה היהודיים של המדינה והציבה לפניה אתגרים מורכבים בתחומי החינוך והתרבות; אספקת צרכיה של אוכלוסייה הנתונה בגידול מואץ, באמצעות כלכלה שאינה מסוגלת לגדול ולצמוח בקצב דומה; מיעוט ערבי-פלסטיני ניכר, הלום מפלת 1948 ואסון הפליטות, שמגילת העצמאות של ישראל הבטיחה לו שוויון זכויות מלא, אך היא המירה אותו בממשל צבאי; ולא בשורה אחרונה - שש מלחמות נוספות, שלבד ממחיר הדמים הכבד, הטילו על החברה ועל המשק נטל עצום; ועוד כהנה וכהנה.
דרכי ההתמודדות עם אתגרים אלה, שאת התוואי שלהן התוו, יותר מכול, דוד בן-גוריון ומפלגתו, מפא"י, היו ועודן שנויות במחלוקת לאומית, הן מימין והן משמאל, לעתים חריפה וקשה. כנגד הישגים מרשימים, כמעט בכל תחומי החיים, לא מהססים המבקרים להצביע על חולשות ומחדלים. אחד מהם - ולא אחרון בחשיבותו - הוא חסרונה של חוקה דמוקרטית, שתניח בסיס אחר למעמד הדת במדינה, ותבטיח לא רק חופש דת, אלא גם חופש מן הדת. חוקי היסוד שנחקקו במהלך השנים, האמורים לשמש נדבכים בחוקה עתידית, ובייחוד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תיקנו במידת מה את המעוות, אך אין בהם תשובה מלאה לצרכיה של חברה מודרנית, דמוקרטית, חופשית ופתוחה. רבים ממי שלא הרפו מהתביעה לחקיקת חוקה לישראל לא השלו את עצמם כי עצם קבלת החוקה תשנה כבהינף יד את מציאות החיים. חוק יסוד שיבטיח את עקרון השוויון הוא לבדו לא ישלים את המהפכה במעמדן של הנשים, ולא ישים קץ לאפליה הקשה הנמשכת של התושבים הערביים-הפלסטיניים במדינה (אפליה שהודו בה, למרבה הבושה, כל ממשלות ישראל שכיהנו למן העשור האחרון של המאה הקודמת). חוק יסוד זכויות חברתיות לא יחולל לבדו את השינויים המתבקשים במדיניות הכלכלית-החברתית כדי להסיג לאחור את ההידרדרות החברתית-המוסרית, לצמצם את הפערים, להקטין את שיעורי העוני, ולהוריד את ישראל מפסגת החברות הלא-שוויוניות בעולם הדמוקרטי. מי שלא חדלו מתביעת החוקה האמינו כי היא תשמש יסוד קבוע בחינוך הציבור ומנוף חשוב במאבק על יישום הערכים שהיא תבטא.

פרץ יצירה מדהים

ארבעים מחברים תרמו מפרי עטם למדור הזה. מאמריהם דנים בסוגיות שונות בחיי מדינת ישראל ובחיי "ה"יישוב" שקדם לה. חשוב להדגיש כי אין כוונה לכסות במדור זה את כל תחומי החיים המדיניים, החברתיים והתרבותיים בישראל. נדונים כאן אותם נושאים המאפיינים את ישראל כפרי של תהליכים מורכבים, שהמודרניזציה והחילון של החיים היהודיים היו מן המרכזיים שבהם. כמו כן, כוונת מדור זה בחיבור האנציקלופדי להבליט את פרץ היצירה הרבגונית כל כך שאפיין את היישוב היהודי בארץ (בתקופה שקדמה למדינה) - מן היצירה הכלכלית וההתיישבותית ועד היצירה של מערכות החינוך והצריכה התרבותית. המשקיף על פרץ היצירה הזה יראה, כי על פי כל אמת מידה, מדובר בהתפתחות מדהימה: בפרק זמן של 25 שנים, בין ראשית שנות ה-20 לסוף שנות ה-40, גדלה האוכלוסייה היהודית פי 7.5; התוצר הגולמי שלה גדל בקצב שנתי יוצא דופן, שנע בין 14% ל-17%; ההכנסה לנפש גדלה בקצב שנתי של כ-5%; מספר הלומדים במוסדות החינוך עלה מ-10,000 עד 88,000; מספר כלי הרכב עלה פי 30; מספר הרופאים גדל פי 22; והתפתחות מרשימה היתה גם בכל תחומי התרבות (ר' ערך תרבות בתקופת "היישוב" במדור זה). התפתחות סוערת זו האפילה, אך לא כיסתה, על עיוותים ותופעות שליליות שנתלוו לה. מעל הכול, זומנה כאן הוכחה ניצחת לכוחה היצירתי של מהפכה חילונית שהיתה אחות-תאומה למהפכה לאומית.
כאמור, ביסוד תקומתה של מדינת ישראל עומדת חריגה מהפכנית מהסד של "פוליטיקה בחסדי שמים", שבסיסה הוא בדרך כלל היחיד ומשפחתו, או, לכל היותר, הקהילה, על גביריה, רבניה וגבאיה, אל פוליטיקה מודרנית, מחולנת ולאומית בהיקפה. מכיוון שעדיין לא הושלם המעבר הזה, גם אם חצה זה מכבר את קו פרשת המים, רבים מהערכים שבמדור הזה משקפים את ההתמודדות החברתית, התרבותית והפוליטית עם האתגר של השלמתו. הקוראות והקוראים יבחינו בריבוי הקולות הבאים לכלל ביטוי בסוגיות שנויות במחלוקת המצויות על סדר יומה של החברה הישראלית. המדור ננעל ב"רב שיח", שבו נשמעים שישה קולות שונים ומנוגדים, בנושא שהוא כה מרכזי בהוויית חיינו ובעיצוב דמותה של המדינה - משמעות היותה של ישראל, כמוגדר בחוקי היסוד, "מדינה יהודית ודמוקרטית".