זמן יהודי חדש - דילמות יסוד של העברית החדשה

זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי

פרופ' רפאל ניר ורוביק רוזנטל

מאז סוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 החלה העברית לצאת מארון הספרים היהודי, מבתי הכנסת ובתי המדרש, וליטול חלק פעיל בעולם התרבות, המעשה והיומיום היהודי. את המלאכה הזאת נטלו עליהם אנשי תנועת ההשכלה, הוגים, סופרים ועיתונאים, שיצרו מסד לחילון העברית והתאמתה לחיים המודרניים. חוקר התקופה שמואל פיינר רואה בהשכלה מהפכה חילונית, ומדגיש כי "המקרא, הלשון העברית והפילוסופיה היהודית עמדו במוקד עיונם של המשכילים".
מפעל ההשכלה, שהתמקד בתחום השפה בכתיבה עברית, היה שלב חשוב לקראת המהפכה המכונה תחיית הלשון, שהפכה, בכמה שלבים, את העברית לשפה מקיפה: שפת דיבור ויומיום, שפת ספרות ותקשורת, שפה פוליטית ומדעית, שאפשר לנהל בה, ברמות שונות ובערוצים רבים, את כל חייה של חברה מודרנית. המהפכה הזאת היא מרכיב של התעוררות התנועה הלאומית היהודית, דהיינו הציונות, ואין לנתק בין תחיית העברית והמשך צמיחתה לבין התנועה הציונית. תחיית הלשון נועדה להיות אחד מרכיבי היסוד של הלאומיות העברית המודרנית, דהיינו של תחיית האומה. אליעזר בן-יהודה, הנחשב לאבי תחיית הלשון, כותב במאמר "מכתב לבן-יהודה", שהופיע בעיתון השחר בשנת 1881: "גם שפת עברית לא מתה מאפס כוח: במות האומה מתה ובתחייתה תחיה גם היא!".
השימוש הנעשה כאן במונח "תחיית הלשון", בעיקר בנוגע לעשורים האחרונים של המאה ה-19, דורש סיוג. "תחייה" כאן אין פירושה לידה מחדש של מה שמת, כי העברית לא נעשתה לשפה מתה בשום שלב. היא היתה קיימת כשפת כתיבה בכל תולדותיה, ובתקופות הגלות היא היתה גם שפת דיבור, אם כי בהיקפים מצומצמים. לפעמים אף נעשה בה שימוש לצורכי מסחר בין יהודים תושבי ארצות שדיברו בשפות שונות. תהליך החילון הלשוני החל, כאמור, כבר בימי ההשכלה. ובכל זאת, המהלך של הפיכתה של העברית ללשון מודרנית ומקיפה היה כה דרמתי עד שדימוי התחייה התאים לו, וּודאי בכל הקשור לדיבור העברי, וכפי שאפשר ללמוד מן המובאה שלהלן מבן-יהודה:
"הציונות, כרעיון וכתנועה היסטורית, נתונה מאז לידתה במפגש בין ניגודים. זו תנועה מודרנית, הנשענת על רעיונות מודרניים: לאומיות, הגדרה עצמית, שחרור מריבונות זרה. הסביבה היהודית שבה התהוותה הציונות היתה רובה סביבה חילונית, מנהיגיה היו רובם מנהיגים חילוניים, ושפת המונחים שלה היתה חילונית. ואולם הציונות בנויה על מסורת לאומית ועל מורשת תרבותית שנבנתה בראשיתה על יסודות דתיים, ועל רעיון שאינו מובן מאליו: לחזור לארץ שננטשה, שהקשר אליה נשמר במהלך הדורות בעיקר באמצעות הטקסטים הדתיים והתפילות, שבמרכזם - המיתוס של ההבטחה האלוהית, ושבינתיים התיישבו בה עמים אחרים. כך גם בשאלת העברית. לצורך הצלחתה של הציונות כתנועה לאומית מודרנית וחילונית נדרשה תחייה של שפה עתיקה שנוצרה והתהוותה בחברה קדומה דתית, השתמרה בכתבי קודש דתיים, ועברה מדור לדור - עד לפני כמאתיים שנה - בעיקר על ידי רבנים ופרשנים של טקסטים מקודשים".
התפיסה שיש לשוב אל העברית ולראות בה את שפת היהודים לא היתה מקובלת תמיד וגם לא על כל מחוללי הציונות. הרצל הבין שיש צורך בשפת יהודים משותפת במדינה שתוקם, אך תחילה לא סבר שהיא חייבת להיות עברית, וכך כתב במדינת היהודים: "כל אחד יחזיק בשפתו, שהיא המולדת היקרה של מחשבותיו. לאפשרות של הפדרליזם הלשוני משמשת שווייץ מופת חותך". הרצל הציע עוד כי "השפה השימושית ביותר בתקשורת הכללית תהיה מאליה, ללא כפייה, לשפה הראשית".
ההקשר המודרני של מהפכת העברית הציב לפני מחדשי השפה ומעצביה בעיות יסוד, והן נפתרו בעמל רב. שאלה אחת היתה אם העברית תוכל למלא את הצרכים של החברה המודרנית, לאחר שצמחה והתהוותה בתקופות רחוקות ובמציאות שונה כמעט מכל היבט. לעברית חסרו מילים, ביטויים וגמישות סגנונית ותחבירית למלא מיד את התפקיד שהטילו עליה האידיאולוגים שלה. מקצתם של אלה היו כרוכים בחיי היומיום, ועל בן-יהודה מסופר כי בתקופה הראשונה לנוהג שהשליט בביתו לדבר בעברית התקשה לבקש מאשתו כוס תה כי חסרו לו מילות יסוד של חיי הבית. שכבה לשונית שלמה חסרה בתחומים המודרניים המרכזיים: מדעים, טכנולוגיה, חינוך ועוד.
תחיית הלשון פירושה היה תחייה של גוף לשון עתיקה, לא רק בלבוש חדש, אלא בשדה חדש ורחב של משמעות. מילים רבות, ביטויים, מונחים ויצירות שלמות, שהיו חוט השדרה של העברית המקראית והתלמודית ושימשו במידה רבה את חיי הדת ואת מערכת היחסים המורכבת בין העם ואלוהיו, אומצו בידי מחדשי השפה לצורכיהם של יהודים שרובם אינם שומרי מצוות, ובעיקר הם רחוקים מעולם הערכים, המושגים והרגש של הדת היהודית. ככל שהשתרשה העברית החדשה והתרחבה וכבשה קבוצות דוברים חדשות ותחומי חיים נוספים, כך גבר חלקה כמרכיב מרכזי במעשה הציוני ובחיי היהודים בארץ-ישראל.
תחיית הלשון צלחה לא רק מפני שתאמה לאתוס הציוני, אלא במידה רבה בזכות היבטים מעשיים. ביישוב הישראלי התקבצו קבוצות מתפוצות שונות שדיברו שפות שונות, והיו זקוקים לשפת יומיום משותפת, והעברית, שהיתה מאז ומעולם השפה המאחדת את הקיבוצים היהודיים, התאימה לכך. גם במפגש בין העולים ממזרח אירופה לבין היישוב הוותיק של הספרדים דוברי הלאדינו היה לעברית תפקיד שזירז את מהפכת העברית.
לתחיית הלשון תרמו היצירתיות והעקשנות של קבוצת מחיי העברית ושל מעצביה במשך השנים. אבל התהליך לא היה מתאפשר לולא היו בעברית עצמה, על אף היותה שפה עתיקה של טקסטים דתיים, תכונות וחומרים מתאימים כדי לפתח באמצעותם שפה ההולמת מציאות מודרנית. כתבי הקודש ספוגים בתכנים דתיים, אך הם עוסקים בכל תחומי החיים, ובתוכם חיי היומיום ושאלות של תפקוד האדם בחברה. חלק ניכר ממקורות היהדות אפשר לקרוא כטקסטים תרבותיים המלמדים על אורחות החיים ועל העולם הממשי של יוצריהם. בתוך הקליפה הדתית נאצרו אפוא תכנים חילוניים שהיה אפשר לבנות באמצעותם את העברית החדשה. תרמה לכך גם הפתיחות של דוברי העברית וכותביה בתקופות השונות לתרבויות ולשפות שכנות. כן תרמה לכך הגמישות המיוחדת של המבנה השמי של השפה, שאפשרה ליצור מילים חדשות בקלות יחסית על ידי ניצול שורשים קיימים. אוצר הלשון העברית, עד תחייתה, התגלה כתשתית ראויה למעבר לשלב המודרני.
להצלחת החזון של תחיית הלשון נדרשו והתקיימו אפוא שלושה תנאים: עמדה אידיאולוגית מגובשת ומנצחת, חברה מודרנית שנבנתה בארץ-ישראל וקיבלה עליה לממש את האידיאולוגיה הציונית בכלל ואת תחיית השפה בפרט, ופוטנציאל מספק של השפה עצמה להפוך לשפה מודרנית. השילוב של שלושת התנאים האלה הוא המפתח ללידתה ולהצלחתה, המעוררות השתאות, של העברית החדשה.
עיסוקנו כאן הוא תחיית הלשון וחייה של העברית החדשה עד ימינו. תחילה יובאו הערות מתודיות הנוגעות להיבטים עקרוניים של הדיון. לאחר מכן יוצג מתווה היסטורי, שבו יוצגו בקיצור המאפיינים והדגשים בכל מיני תקופות של התפתחות העברית המודרנית מאז תקופת ההשכלה. במהלך הדיון ייעשה ניסיון להציג את הדילמות העקרוניות של העברית המודרנית, המלוות אותה לאורך השנים, בתוך שהן פושטות צורה ולובשות צורה.

הערות מתודיות

התפיסה החברתית-ההתנהגותנית של הלשון, והזיקה של העברית לערכי חברה ותרבות

הבלשנות הסטרוקטורליסטית מיסודו של פרדינן דה-סוסיר, ואף האסכולה הגנרטיבית-הטרנספורמטיבית מיסודו של נועם חומסקי, ראו בלשון מערכת של כללים הניתנת לתיאור ללא קשר לשימוש בה בנסיבות ספציפיות. דה-סוסיר תפס את הלשון כמערכת של סימנים מוסכמים, שרירותיים, ועם זאת הכיר בכך שבצד המערכת של כללי הלשון המוסכמים, המשותפת לחברת הדוברים, קיימים גם ביצועים פרטניים, הסוטים מן הנורמה. על פי עמדה זו, סטיות כאלו מתגלות בתחומי הלשון למיניהם - בהגייה, בתחביר ובמישור הלקסיקלי-הסמנטי, אך לא מתפקידה של הבלשנות לתאר אותן.
מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 התחוללו תמורות בתפיסת הלשון וההתנהגות הלשונית, וגברה המעורבות של סוציולוגים וחוקרי התרבות בתיאור דרכי ההתנהגות הלשונית-החברתית של קהילות הדוברים. הסוציולוגיה של הלשון (הסוציו-לינגוויסטיקה) גורסת שקיימים קשרים בין משתנים חברתיים שונים, כגון רמת ההשכלה, המעמד הכלכלי, רמת הפורמליות של התקשורת - מצד אחד, ובין משתנים לשוניים - בחירת המילים והמבנים הדקדוקיים והביצוע הפונטי של ההגאים - מצד אחר. לבלשנות הפוסט-מודרנית יש אוריינטציה ברורה על גורמים של חברה ותרבות, והיא אכן מדגישה את חשיבותו של ההקשר הנסיבתי והתרבותי בכל התנהגות לשונית-תקשורתית.
התפיסה הסוציו-לינגוויסטית קשורה קשר הדוק להכרה שהשפה היא תופעה פלורליסטית, רבת פנים. היא גורסת שאין לדבר, למשל, על "השפה העברית" דיבור כוללני-סתמי, אלא מן הראוי להתייחס אל גילויים שונים של השפה, אל תת-לשונות האופייניות למגזרים שונים בחברה או למשלבים (רגיסטרים) המשרתים צרכים תקשורתיים שונים, ובתוכן דיאלקטים רגיונאליים-אזוריים ודיאלקטים חברתיים, כגון "האנגלית של השחורים" בארצות הברית. אין להתפלא שהגישה הסוציו-לינגוויסטית הקנתה לגיטימציה לחקר העגה (הסלנג) ואף עודדה אותו וגם את התיאור הבלשני-המדעי של דיאלקטים חברתיים שונים ("סוציו-לקטים"). היא סיפקה טעם נוסף להעתקת נקודת הכובד מן השאלה "כיצד נכון להתבטא?" אל הקריטריון "האם הולמת ההתבטאות הלשונית את הסיטואציה ואת ההקשר החברתי?" כך נוסף ממד חדש לגישה התיאורית ללשון, המביא בחשבון גורמים נסיבתיים וחברתיים-תרבותיים, שהרי אלה מעצבים את ההתנהגות הלשונית ומשפיעים עליה. להיבט הסוציו-לינגוויסטי קשורה גם התפתחותה של הפרגמטיקה הלשונית, המתחקה על כוונות הדוברים ועל השימושים השונים שהם עושים בלשון כדי להשיג מטרות תקשורתיות שונות. שני הכיוונים - הדגש על אופייה תלוי התרבות של הלשון, ועל מרכזיותם של השימוש והביצוע הלשוני בפועל, קיבלו חיזוק גם מעבודתם של פילוסופים כגון לודוויג ויטגנשטיין.
ההיבט החברתי-התרבותי חיוני להבנת דרכי הצמיחה של העברית החדשה, והוא עומד ביסודם של הדברים המובאים במבוא הזה ובערכים שיבואו אחריו. הסוציולוגים הבולטים של החברה הישראלית, ובראשם שמואל אייזנשטדט ומשה ליסק, רואים בחברה הישראלית חברת מהגרים המתמודדת ברציפות עם גלי הגירה חדשים, ועם המתח המתמיד בין הקבוצות האתניות השונות לבין השאיפה והניסיון המכוון ליצור בישראל חברה אחת בעלת גרעין משותף. לתיאור הייחודי הזה של ההיסטוריה החברתית הישראלית השפעות רבות, גלויות וסמויות, על הלשון והתפתחותה. (כמה עניינים הקשורים בכך נדונים, מנקודות מבט שונות במידת מה, במדור מדינת ישראל כמפעל יהודי מודרני. ר' רב-תרבותיות בחברה הישראלית ופמיניזם, לאומיות ושינוי חברתי: מבט על הנשים בישראל.)

העברית כשפה שמית

אחד התנאים שתרמו להצלחת מפעל ההתחדשות והתחייה של העברית שהוזכר לעיל היה הפוטנציאל של העברית להתחדש ולשרוד. תרמו לכך אוצר המילים, והספרות הענפה שנשמרה בכתובים, אך יש משקל מיוחד, ביכולת השימור של העברית, להיותה שפה שמית. האופי השמי הציב לעברית בסיס מוצק למדי של מערכת צורות הבנויה על היגיון וגמישות, אבל גם יצר חיץ בינה לבין שפות שעמן באו דוברי העברית במגע, ושהתבססו על שיטות שונות בתכלית, בעיקר על השיטה הלטינית.
יש המטילים ספק אם ראוי עדיין לשייך את העברית בת ימינו למשפחת הלשונות השמיות. אלה טוענים, שהעברית המודרנית אינה נהגית עוד כשפה שמית בפי מרבית דובריה, וכי אוצר המילים שלה, ובוודאי המישור הסמנטי שלו, מושפע מאוד מן השפות האירופיות. ואולם מבחינת מבנה המילים, דרכי התצורה שלהן ואופן נטייתן שומרת העברית על אופייה השמי. המילים מורכבות רובן משני יסודות: השורש והמשקל. המשקלים הם תבניות המכילות תנועות ועיצורים, וכן חללים המתמלאים בעיצורי השורש. בניגוד לשפות האירופיות, יצירת מילה חדשה אינה מתבטאת בדרך כלל בצירוף של יסוד (צורן) למילה קיימת, אלא - כמקובל בשפות השמיות - ביציקה של שורש קיים לתוך תבנית של משקל. תחיית הלשון חייבה הגדלה ניכרת של אוצר המילים העברי. האפשרות להוסיף מילים באמצעות השימוש בשורשים קיימים ובתבניות זמינות הקלה מאוד את הסיגול של לשון עתיקה למציאות מודרנית.
אפשר לתאר את אוצר המילים העברי כטבלה גדולה של שורש-משקל. חלק מן המשבצות בטבלה תפוסות במילים קיימות, ואחרות ריקות. ניתן לנצל את המשבצות הריקות ליצירת מילים חדשות. כך, למשל, נוצרה המילה "קַלֶּטֶת", כאשר עלה הצורך במילה עברית ל"קסֶטה". המילה הזאת נוצרה הודות לכך שהמערכת סיפקה למחדשים את המשבצת הפנויה, הלא היא תבנית המשקל של השורש ק'ל'ט' ואת המשקל katelet . בדרך זו אפשר היה להימנע משאילה סיטונאית של מילים זרות.
בתחום היצירה המילונית מקל אפוא האופי השמי של השפה העברית את השלמת המחסור במילים. עם זאת פרצה העברית כמה מן המגבלות שהשיוך השמי מטיל עליה. הדבר מורגש בעיקר בתחום הסמנטי: העברית בת ימינו נוטה לשאול משמעים ממילים מקבילות בשפות האירופיות. כך, למשל, התאימה עצמה המילה העברית "תחנה", שמשמעותה במקורות קשורה לפועל ח'נ'י', למקבילתה האירופית station , וקיבלה את המשמעות של "סניף של מוסד ציבורי" (תחנת משטרה, תחנת מד"א, תחנת רדיו). דוגמה אחרת היא המילה "שירות", המציינת בלשון חז"ל בעיקר מילוי תפקיד של משרת, ובלשון ימינו היא קיבלה את המשמעות של service , מילוי תפקיד ציבורי (שירות הדואר). כך מתבססת העברית על תכונותיהן הצורניות של השפות השמיות ועם זאת היא מגלה גמישות בהתאמת התוכן, כלומר המערכת הסמנטית - לשפות האירופיות.

סקירה היסטורית

תקופת ההשכלה

תקופת ההשכלה, שפרחה במהלך המאה ה-19, יצרה את המסד לתחיית העברית, כאשר סופריה ויוצריה העמידו יצירות בעברית שעסקו במכלול החיים היהודיים. ההשכלה פתחה את הפתח לחילון השפה, גם בתכנים שבהם עוסקת היצירה העברית וגם בשימושים ובמשמעויות של המילים ושל הביטויים ובפרשנות הטקסטים.
המניע של אנשי תנועת ההשכלה להשתמש בעברית מעיד על היסוד הלאומי בפעילותם ועל היותם חלק מן ההתעוררות הלאומית באירופה בראשית המאה ה-19, שבה היה לעניין השפות האתניות משקל חשוב. הם יצרו מסד לתרבות יהודית חילונית ופתוחה לסביבה כנגד ההסתגרות של מרבית הקהילות היהודיות. הכתיבה בעברית היתה אתגר כנגד השימוש בשפת היידיש. המִשלב הספרותי של העברית שירת בעיקר את צורכיהם כיוצרים, ולכן תרומתו לתחיית השפה היתה, בדיעבד, חלקית. בדרך כלל השתמשו היוצרים בתקופת ההשכלה באוצר המילים ובסגנון המקראיים, ובכמה מקרים אף בתחביר המקראי. במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו להופיע כתבי עת חשובים בעברית, ובהם המגיד, המליץ וקול מבשר.
במקרים לא מעטים נראתה שפת סופרי ההשכלה מלאכותית ואפילו מגוחכת, ובן-יהודה מלין במאמרו "שאלה נכבדה" על רמת העברית של "סופרינו" וקושר אותה לכך שהיא אינה חלק מתנועת התחייה הלאומית. מן הצד האחר בן-יהודה עצמו מציין שיל"ג היה המשורר הראשון כותב העברית שהשפיע עליו. על אף הביקורת הזאת בכמה היבטים טבעו סופרי ההשכלה דפוסים ואלה סללו את הדרך למחולליה של תחיית הלשון. עצם הכתיבה בעברית הוכיחה שניתן להשתמש בעברית למטרות שאינן דתיות. סופרי ההשכלה החלו למלא צרכים לשוניים באמצעות חידוש מילים, ובעיקר חידוש של צירופי מילים. דרך נוספת היתה לצקת משמעות חדשה במילים מן המקורות, בעיקר מן המקרא. כך השתמשו, למשל, במילה "מכונה", שפירושה במקרא "בסיס", ונתנו לה משמעות מודרנית על בסיס הדמיון למילה הלטינית machine , והמילה "שלט" שפירושה במקרא כנראה "מגן" ("כל שלטי הגיבורים") קלטה את המשמעות של המילה הגרמנית schild . המילה "חשמל", שמשמעותה המקראית המדויקת אינה ברורה, קיבלה את המשמעות של electricity . דוגמות נוספות הן המילים מוקש, סוכן, משבר, תרבות. לצד חידושים של צירופי מילים שהיו לעתים נלעגים, כמו "דילוג רב" כשם לטלגרף ו"מורה השעות" שקדם ל"שעון", נוצרו מילים וצירופים חשובים שנשארו בשימוש, כמו ביקורת, תפוח אדמה, כתובת ומסילת ברזל. חשוב מכול: ספרות ההשכלה יצרה תשתית לשונית לכתיבה עברית שאינה דתית ואינה מתייחסת בתכניה לכתבי הקודש.

תחיית הלשון

תקופת תחיית הלשון (על פי הסיוג שהובא לעיל) נקשרת בעיקר למפעלו של אליעזר בן-יהודה, שראשיתו בשנות ה-80 של המאה ה-19. בן-יהודה ניסח את האידיאולוגיה של תחיית השפה ויצק את יסודותיה הרעיוניים. הוא פעל בתוך ניצנים של מוסדות חינוך יהודיים וקבוצות תרבותיות ופוליטיות באירופה, שכבר החלו לבנות את מה שקורא הרשב, במסתו על תחיית הלשון העברית, "רב מערכת תרבותית חילונית", שלימוד העברית היה חלק ממנה. הבסיס הרעיוני של מפעלו של בן-יהודה הוא בכך שהוא קשר את תחיית העברית למימוש הרעיון הציוני, והעריך שהעברית לא תצמח בתוך מסגרת יהודית מתבדלת באירופה. הוא הקים עיתונים עבריים בארץ-ישראל, ושימש בהם עורך ומו"ל (הצבי, האור, השקפה). הוא לא היה הראשון שהוציא עיתונים עבריים בארץ, קדמו לו המוציאים לאור של הלבנון וחבצלת, אבל עיתוניו שימשו מרכז לחבורה קטנה ומיוחדת של משכילים, אנשי העלייה הראשונה, שהאמינו כמוהו בתחיית העברית. באותה תקופה חודשו מאות מילים לצד הרחבת המשמעות של מילים חיוניות רבות מן המקורות. בן-יהודה החל, בשלהי המאה ה-19, לחבר את מילונו רב-הכרכים, שהראשון בהם הופיע בשנת 1910, וכך הניח את המסד למילונאות העברית החדשה. ב-1890 הקים עם חבריו את ועד הלשון העברית.
המופת של דיבור עברי יומיומי בתוך משפחת בן-יהודה הפך שם דבר וסמל למעמדו המרכזי של הדיבור בתחיית הלשון, אך הוא לא גרף אחריו משפחות רבות נוספות. הסביבה היהודית בארץ-ישראל התקשתה, באותה תקופה, לקבל את המהפכה. אפילו חלק מאנשי הרוח שתמכו בעברית לא דיברו בה ביניהם בפועל. אנשי העלייה הראשונה, שהיו רובם איכרים, דיברו יידיש ולמדו צרפתית. אפשר לראות באותה תקופה שלב עוברי של העברית החדשה, שעדיין לא הפכה נחלת הכלל של היהודים בארץ-ישראל.

מהעלייה השנייה ועד קום המדינה

תחיית הלשון העברית בארץ-ישראל החלה להיעשות מציאות תרבותית רק עם העלייה השנייה, שראשיתה ב-1904. העלייה השנייה היתה משכילה יותר, ומי שעמדו בקשיי החיים ונותרו בארץ היו נחושים יותר להפוך את העברית לשפה המשרתת את צורכי החיים כולם. נוסף על כך התקיים עוד תנאי, והוא, כהגדרתו של הרשב, "שממה חברתית", שבה לא נחשפו הדוברים עברית לסביבה הדוברת שפה מוכרת להם שאינה עברית, והערבית של תושבי ארץ-ישראל היתה זרה להם. בתקופה זו (1914-1912) התרבו המאבקים הפומביים על השימוש בעברית, והבולט בהם היה "מלחמת השפות", שבסיומה נקבע שבטכניון ילמדו בעברית ולא בגרמנית. הניצחון הזה קבע את העברית כשפת הלימוד בכל מוסדות ההשכלה והחינוך לעתיד לבוא. ועד הלשון חידש והרחיב את פעולתו לאחר תקופה ארוכה. התרבו מוסדות חינוך חשובים שפיתחו את הוראת העברית. על השינוי הדרמתי מעיד אחד העם במאמרו "אמת מארץ-ישראל" משנת 1893. הוא מספר שם בביקורת כואבת "איך יגמגמו בלשונם המורים והתלמידים יחד". כמעט 20 שנה אחר כך, ב-1912, הוא הופיע לפני ועד הלשון וקבע כי "חינוך עברי בלשון עברית אינו עוד 'אידיאל' בארץ-ישראל, אלא עצם החיים, חיזיון טבעי, שמציאותו מוכרחת וביטולו לא יצויר עוד".
מהפכת העברית התבססה והושלמה בימי העלייה השלישית, שאנשיה בנו מוסדות, בתי חינוך, קהילות ותנועות שבהן השתרגה והתפתחה העברית. ב-1923 אף זכתה העברית למעמד רשמי בפלשתינה-א"י, לצד האנגלית והערבית. במרוצת העשורים הראשונים של המאה ה-20 השפיעו על השפה סופרים מרכזיים שכתבו עברית, והרחיבו את גבולות השפה, ומקצתם אף תרמו מילים רבות לעברית החדשה.
התשתית הלשונית המתבססת התפשטה לתחומי חיים רבים בארץ-ישראל, ואחוז יודעי העברית ביישוב עלה בהדרגה. על פי סקרי אוכלוסין, עלה מספר הבוגרים מכלל היהודים המצהירים שהם דוברים עברית מ-25% בשנת 1914 ל-70% במאי 1948, עם הקמת מדינת ישראל. נוצרו מערכות חדשות בתחומי הרפואה, המדעים והמשפט, והיה צורך ליצור לכל אחת מהן לקסיקון עברי, כמו גם בתחומי הטכנולוגיה, החקלאות, האמנויות ועוד. "הלשון העברית היתה המלט המאחד את החברה על כל ממסדיה", כותב הרשב במסתו.
המאמץ להרחיב את אוצר המילים העברי כלל גם הכרה בהכרח לכלול בו מילים שאולות בהיקף מסוים, ועם השנים ניתנה גם לגיטימציה לשימוש במילים לועזיות, שחלק מהן עברו "גיור" (כלומר, התאמה למערכת המורפו-פונטית של העברית), בעיקר בתחום המדעים והטכנולוגיה. כאן ניכרת השפעת הגרמנית והשפות הסלאביות על הצורה וההטעמה של מילים לועזיות רבות כמו רבולוציה, פסיכולוגיה, אידיאולוגיה. מילים לא מעטות חודשו על בסיס מילים לטיניות, כמו הפועל "לדקלם" שחידש נחום צמח (מייסד "הבימה") בעקבות declamare הלטיני והצורות האירופיות שצמחו ממנו. הדור של ילידי הארץ פיתח לשון דיבור, מעין "עברית ילידית", השפה הישראלית המדוברת של דור הצברים. בשנות ה-40 של המאה ה-20 התפתח הסלנג העברי-הישראלי, שהושפע בעיקר מן היידיש ומן הערבית.

תקופת המדינה

לאחר הכרזת המדינה נמשכו המגמות של שנות טרום המדינה. מערכות ציבוריות חדשות נוצרו, ונדרשה הרחבה של השפה כדי למלא את צורכיהן, בעיקר את אלה של הצבא ומערכות השלטון, דהיינו הממשלה על משרדיה, הכנסת, בתי המשפט ועוד. הסלנג הישראלי הושפע יותר ויותר מביטויים שנוצרו בתוך צה"ל, שהתגלה כגורם החִברות המרכזי של החברה הישראלית. מעמדה של העברית המדוברת התחזק, והיא החלה לחלחל אל השירה והספרות. קליטת ניצולי השואה וההגירה הגדולה מארצות המזרח קידמו את המפעל הרחב של הנחלת הלשון, שנתפסה עתה לא רק כמכשיר הכרחי לתקשורת בחיי היומיום, אלא ככלי מרכזי של סוציאליזציה באידיאולוגיה של "כור ההיתוך".
לעשורים האחרונים של המאה ה-20 אופייני המקום המרכזי שתופסת התקשורת האלקטרונית, ובעיקר הטלוויזיה, המעצבת ומשקפת במידה רבה את העברית המדוברת, וקובעת את האופי והתכנים של מה שקרא חיים רבין "העברית הבינונית", משלב המשרת את כלי התקשורת וממוקם בין העברית העממית-המדוברת לעברית הספרותית. ההתפתחות הטכנולוגית המואצת והחשיפה לתרבות האמריקנית באמצעות הטלוויזיה והמוזיקה הפופולרית חיזקו מאוד את מעמדה של האנגלית כשפה המשפיעה ביותר על העברית העממית המדוברת. בתקופה הזאת גובר הערעור על הגישה הנורמטיבית הקלאסית, שלפיה ניתן לכפות דפוסי כתיב, פיסוק ודיבור תקין על כלל אוכלוסיית הדוברים.

דילמות היסוד של העברית המודרנית

היתוך וניגוד בין רובדי הלשון

בעיה מרכזית שניצבה בפני מחדשי השפה בשלב התחייה היתה השילוב בין הרבדים ההיסטוריים של העברית. הוא לא היה מובן מאליו. בן-יהודה מספר על כמה תגובות שקיבל מבלשנים של השפה העברית באירופה כשהחל לעצב את מילונו, ולפיהן אין ליצור מילון משותף לכל רובדי העברית כי מדובר בשפות שונות. אפילו יוסף קלוזנר, ממחדשי העברית, טען שהעברית אינה לשון אחת אלא ארבע לפחות: עברית מקראית, לשון המשנה, העברית התיבונית (היינו, לשון התרגומים מערבית בימי הביניים) והעברית המודרנית. על פי התפיסה הזאת, לכל רובד היסטורי בשפה יש מעמד עצמאי, אפיונים משלו, יש לחקור אותו בנפרד, והחיבור בין הרבדים יהיה מלאכותי וחסר סיכוי. המכשול הזה היה בעיקרו אינטלקטואלי, שכן מרבית מחדשי העברית פעלו באופן בלעדי על פי התפיסה שמדובר בשפה אחת, וכי על העברית החדשה לחבר בין הרבדים ולהשתמש בכל מקורות השפה העברית.
רוב מחדשי השפה נטו בראשית מפעל התחייה להשתמש בעיקר בלשון המקרא. הרקע לכך היה בחלקו אידיאולוגי. לשון המקרא, שבה כתבו גם יוצרי תקופת ההשכלה, התאימה יותר לחזון השיבה למולדת ולאתוס הציוני, בשל זיהויה עם החיים הקדומים בארץ-ישראל, וכן עם חיי היומיום ותוכניהם החילוניים. ברוב המקרים שבהם עמדו בפני המחדשים מילים חלופיות מלשון מקרא ומלשון חכמים נבחרה האופציה המקראית. בתחום התחביר והסגנון הבחירה והחיבור היו קשים יותר. התחביר המקראי היה קשה לאימוץ בעיקר עקב השימוש בזמני הפועל, ובעיקר בו' ההיפוך, ולצד הסגנון המקראי המהודק הציעה לשון חכמים סגנון גמיש ופתוח יותר.
במהלך השנים התערערה הדומיננטיות של לשון המקרא. מעצבי הלשון החדשה, מחדשי מילים, לשונאים וסופרים, השתמשו בשני הרבדים - המקראי והבתר-מקראי - והגבולות שביניהם טושטשו. בן-יהודה מתאר, במבוא למילונו, איך גילה את הפוטנציאל המילוני והסגנוני של לשון חכמים: "יש בתלמוד הרבה דברים גם על עניינים פשוטים של החיים וגם על הגסים שבהם". בני דור התחייה של הספרות העברית, ובראשם ביאליק ועגנון, תרמו למעבר המאסיבי מלשון המקרא ללשון חכמים, שבין היתר התאימה בזכות אופייה השיחתי והווכחני לכתיבת מסות ומאמרים יותר מלשון המקרא. תרומה ייחודית תרם כאן מנדלי מו"ס, שלצד לשון חכמים השתמש גם בלשון המקרא, ויש בלשונו גם רכיבים מלשון ימי הביניים ומן הארמית. כך יצר מנדלי "לשון היתוך" ששירתה היטב את צורכי הספרות העברית החדשה.
העיקרון שעמד לנגד עיניהם של מחדשי השפה היה להשתמש בראש ובראשונה במאגר המילים מן המקרא ומלשון חכמים. בן-יהודה מדגיש, במבוא למילונו, את הכלל שיש "לחפש, עד כמה שיכולתי מגעת, בכל מקצועות הספרות, אולי יש להמושג המבוקש איזו מילה עברית לפחות בצורתה", ואם לא נמצאה מילה מתאימה - ראוי לחפש אחר שורש מן המקורות שניתן לגזור ממנו מילה כזו. כבר בתקופת ההשכלה ניטש מאבק נגד הארמית, שנתפסה כמייצגת את העולם התלמודי-דתי, כנגד האופי החילוני של העברית החדשה. קלוזנר אפילו טען להמחשת עמדתו כי המונח הלטיני casus belli מותר בעברית, ואילו "סדנא דארעא" הארמי - לא. ההבדלה בין לשון המקרא ללשון המשנה נעשתה גם בידי הסופרים הצעירים של שנות ה-40, שרבים מהם בחרו דווקא ברובד של לשון חכמים. ניתן לומר כי העברית הרווחת בימינו השלימה את התהליך של מיזוג הרבדים השונים, ולמעשה אי אפשר היום לקבוע איזה רובד לקסיקלי הוא בעל השפעה מובהקת יותר. עם זאת ניתן לציין, שבתחום הצורות ניכרת ההשפעה המקראית, ואילו בתחום התחביר זו של לשון המשנה.

לשון הדיבור ולשון הכתיבה

דילמת יסוד שעמדה בפני מחדשי השפה, אבל נותרה בחלל התרבותי-הלשוני עד היום, היא הבידול ויחסי הגומלין בין העברית המדוברת ובין העברית הכתובה. בן-יהודה טען במאמרו "שאלה נכבדה" כי הפתח לתחיית הלשון הוא הדיבור בעברית: "הלא יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתוב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם רק נחפוץ". חיים רבין מסביר כי עבור בן-יהודה "הכתיבה העברית היתה מציאות, אבל לזה הוא לא קרא חיים. אין זאת כי הזדהה הזדהות מלאה עם התפיסה האירופית של זמנו, כי רק דיבור הוא המהווה חיים ללשון".
לנגד עיני המחדשים עמד הבידול שנחשב כלא-רצוי הקיים בשפה הערבית, שבה יש הבדלה נוקשה בין השפה הספרותית המשותפת לבין הדיאלקטים המדוברים השונים זה מזה מארץ לארץ, ואפילו בין חבלי ארץ ויישובים. היה אמנם ניסיון להחיות את הערבית הספרותית, אבל הוא לא נגע כלל ללשון המדוברת, אלא לערבית הכתובה, שחזרה לשרת את הספרות והמדעים. בקרב החרדים בישראל קיימת הפרדה בין לשון הדיבור היומיומי (בדרך כלל יידיש) לעברית הכתובה ("לשון הקודש"), והיא נשמרת עד ימינו כפועל יוצא של האידיאולוגיה המנחה בקרב הקבוצה הזאת.
התפיסה המעמידה את הדיבור במרכז תחיית הלשון אכן ניצחה, ובמהלך השנים התברר שהיא נושאת בתוכה תמורה נאה אך גם מחיר גבוה. התמורה הנאה היא שהדיאלוג המתמיד בין השפה העברית הכתובה לזו המדוברת, הכולל דיאלוג בין שפת הדיבור לכתבים העתיקים, שרובם טקסטים דתיים, אִפשר גמישות רבה בהתפתחות השפה, ויכולת הנחלה מהירה ומוצלחת של חידושי השפה בקרב הדוברים. כאן מילאה תקשורת ההמונים תפקיד חשוב. המחיר התבטא בכך שלא נותר לשפת הכתיבה מרחב מחיה שדי בו לעמוד כנגד השינויים התמידיים שאוכפת עליה שפת הדיבור.

לשון חול ולשון קודש

העברית הישראלית היתה ועודנה אחת ממרכיבי היסוד של החילון היהודי מעצם הפיכתה לשפה המקיפה את כל תחומי החיים ומשמשת בכל המשלבים. יש לחילון היבט סמנטי חשוב. מילים וביטויים רבים משמשים במקרא ובלשון חכמים במשמעות דתית, ואילו בתהליך החילון של הלשון הם זכו להרחבת משמעות, ולעתים משמעותם הדתית נשחקה או נעלמה לחלוטין. במאמרו "בין קודש לחול" מציג משה גן רכיבים לשוניים שיצאו "מתחום הקודש לתחומי החולין". בכמה תחומים התמורה הזאת בולטת ביותר, ובראש ובראשונה בתחום ענייני הציבור והמדינה. פעלים כמו "לכהן", "להקדיש" או "לתרום" התרחבו לציון משמעות חילונית של ענייני ציבור. "קורבן" היא מילה דתית מובהקת שעברה חילון והיא משמשת בחיי הציבור. כך, למשל, במשפט על אם שכולה ש"הקריבה את בנה על מזבח המולדת", או על אדם ש"הקריב קריירה מקצועית למען משפחתו". על השינוי הסמנטי שהתחולל במילה הזאת נערכו בזמנו ויכוחים רבים, אם הרחבת המשמעות הזאת ראויה.
הרחבת המשמעות של ביטויים ששימשו בעבר את החיים הדתיים לצורכי התקשורת היומיומית בחיים הציבוריים נעשתה בדרך כלל ביודעים, ולכן אפשר להצביע כאן על חילון מכוון. כך במונחים כמו שליח ציבור, שביתה, שאילתה, אזכרה, עצרת, מעמד. המילה "שירות" יונקת את משמעותה מעבודת המקדש, אם כי כבר בתלמוד התרחבה לעבודת המשרת או העבד. השימוש ב"קדוש" הורחב לתחום האנושי (בעיקר הפועל "להקדיש"), ו"משכן" אומץ כשם למעונות רשמיים, כמו משכן הכנסת ומשכן הנשיא. מילים כגון ועד, כנסת, חרם ועוד נלקחו מלשון חכמים, ונותקו מההקשר של הסמכות הדתית שהיתה גלומה בהן.
בתחומי התרבות והחינוך זכו מילים רבות שמשמעותן דתית להרחבה לחיי הכלל בתהליך של חילון. כך המילים "תורה" במשמעות של תחום דעת, "משנה" במשמעות של מורשת אינטלקטואלית, וכן "סוגיה", "נוסח", "בעיה" ו"גרסה", הלקוחות מתחום לימוד התלמוד. כך גם צירופים כמו "הִקשה קושיה" ו"תירץ תירוץ". עולם הרוח הכללי זכה בביטויים מהתחום הדתי כמו "הארה", "השראה", "שכינה" ("גלתה שכינה מחצרו של קיבוץ", אמר אבא קובנר). אפילו המילה "קיבוץ" נלקחה מעולם המונחים של החסידות. "שחרית" ו"מנחה" הפכו אירועים תרבותיים לכול, "מעריב" היה לשם פרטי של עיתון, "מוסף" הגיע אל תחום התקשורת, "הדרן" הגיע מן התפילה אל אולם הקונצרטים.
הרחבת המשמעות בדרך החילון טיפוסית לתחום המשפט. מדינת ישראל לא אימצה את המשפט העברי, אבל מילים או שורשים לא מעטים מן התחום הדתי חדרו אליו, למשל "עתירה", "פסול" המוליך מ"פסולי כהונה" ל"פסולי רישיון", וכן "מחילה" ו"חנינה".
הדוגמאות הללו, שהן חלק מתופעה רחבה, מעידות שבמקרים רבים נדרשה הרחבת המשמעות בדרך של העברה משדה סמנטי אחד לאחר, ולא בדרך של שינוי משמעות מובהק דווקא. מעצבי השפה ראו בהקשר החדש של חיי הציבור בישראל סביבה מתאימה לשבץ בה מונחים ששימשו בסביבה דתית. לעתים אין כאן הרחקה של העולם הדתי מן החילוני, אלא דווקא קירוב: "שחרית" ו"מנחה", במשמעותן החילונית, אינן תפילות, אלא התכנסות משותפת בעניינים שבתרבות וברוח. לעתים המעבר חריף יותר, בעיקר כאשר המילה מתייחסת לפעילות דתית מובהקת, כמו הקרבת קורבנות או תפילה, אך גם כאן יש קִרבה סמנטית בין המשמעות הדתית לכללית. באחת: הרחבת המשמעות היא דרך המלך של חילון אוצר המילים העברי.
דוגמה מעניינת למעברי משמעות מקודש לחול היא המילה "סליחה" והפועל "לסלוח", המשמשים במקרא שימוש בלעדי במשמעות דתית מובהקת: ויתור האל על עונש לאדם החוטא. בלשון חכמים מתרחבת משמעות "סליחה" ליחסים שבין אדם לחברו, ואת מקומה בתחום הדתי תופסת "מחילה", ולאחר מכן "כפרה", אם כי "סליחה" ממשיכה להופיע בתפילות במשמעות הדתית. בעברית החדשה משמשת "סליחה", בעקבות שפות אירופיות, גם מילת נימוס והתנצלות, ואילו "מחילה" התרחבה למשמעות המשפטית של ויתור על עונש, ו"כפרה" - בהטעמה מלעילית - היא מילה עממית המבטאת חיבה וקרבה (קיצור של "כפרה עליך"). על אליעזר בן-יהודה מסופר שהיה משתמש במילה "מחילה" כמות שהיא כמילת התנצלות יומיומית, והיא נשמעת גם בצירוף "במחילה מכבודך".
שאלה לשונית נוספת המפרידה בין חילונים לדתיים בחברה הישראלית היא השימוש בכינויי האלוהות, ושימושה הנפוץ בלשון ימינו. המילה "אלוהים", הנפוצה במקרא, נשמעת בעיקר בפי החילונים בישראל, ולעתים קרובות כדימוי. "אלוהים!" (במקביל ל-!God באנגלית) היא קריאת הפתעה או התרגשות (כך גם בצירוף העממי "יש אלוהים!"), וכן כינוי לאדם שהוא משכמו ומעלה. "אלוהי" הוא שם תואר שפירושו "מעל כולם" או "נשגב". הציבור הדתי, בעקבות תהליך שהחל בלשון חכמים, משתמש, לעומת זאת, בצירופים כמו "הקדוש ברוך הוא", "ריבונו של עולם", "בורא עולם", והנפוץ היום ביותר: "השם", גם בצירופים "השם ישמור עליך" או "השם יברך".

היחס בין העברית לבין השפות המשפיעות

דילמה מרכזית נוספת שעמדה ועומדת עד היום בפני העברית החדשה היא היחס בינה לבין השפות שדוברי העברית התחככו בהן, הכירו אותן ואף דיברו בהן. מול הצורך למלא את דרישותיה של מציאות מודרנית ניסו מחדשי השפה להציע חלופה עברית כמעט לכל מילה לועזית מתחומי המדעים, האמנויות, המשפט, הטכנולוגיה, הרפואה ועוד. בן-יהודה, שביטא קנאות בעניין הזה, כותב כי כמעט בכל מקרה בחר למצוא או לטבוע מילה עברית, אך, למשל, במקרה של מילה יוונית תלמודית כמו "אנדרוגינוס" שמר עליה במילון "כי לא ראיתי לי רשות להשמיט מילה מפורסמה ומקובלה כמוה".
בן-יהודה וחבריו התייחסו, לעומת זאת, ביראת כבוד רבה לערבית הספרותית, ועשו כל מאמץ לגזור ממנה מילים בעברית. הם הלכו בכך בעקבות לשון ימי הביניים, ששאלה ואימצה מילים רבות מהערבית. הערבית הספרותית שמרה, בעיניהם, על היסוד השמי בטוהרתו, ועל כן כל גזירה ואימוץ של מילים ממנה משביחים את העברית. במבוא למילונו הוא כותב כי בחר לקרוא לאיש העוסק בתפירת בגדים חייט, ולא גַזָר, מאחר שהוא הולך בעקבות המילה "חיאט" הערבית המתייחסת אל החוט, ולא על פי המונח הגרמני "שניידר" שפירושו "גוזר". לאוניברסיטה קרא "מכללה" בעקבות המילה הערבית "כולייה". בתקופה מאוחרת יותר אימצו דוברי העברית בתהליך טבעי מילים רבות מן הערבית הפלסטינית אל הסלנג הישראלי.
הניסיון להימנע משימוש במילים לועזיות נכשל בחלקו. גם במילונים המקצועיים שפרסם ועד הלשון, ובעקבותיו האקדמיה ללשון עברית, נכללו מילים לא מעטות השאולות מלועזית ולא נמצאו להן מקבילות עבריות. גם בחיי הציבור ובז'רגונים מקצועיים רב השימוש במילים שאולות. בשפת המוסכים, למשל, אפשר להצביע על השימוש בשתי שפות מקבילות: שפת הדיבור, הנשענת רובה על האנגלית, והשפה התקנית, שרובה מילים עבריות. השאלה האמיתית העומדת לפני מעצבי השפה כמעט מאז ראשית תחייתה אינה אם יש לשלב בעברית מילים שאולות, אלא באיזה היקף, ועד כמה יש טעם להיאבק בחדירה של מילים שאולות. בתחומים רחבים וחשובים התקבלה למעשה הדומיננטיות של המונחים הגלובליים, ובהם מדעי הטבע, הרפואה, המוזיקה והטכנולוגיה. בתחומים רבים מתקיים איזון סמוי בין מילים עבריות לשאולות.
נראה שבעשורים האחרונים התרופפה הנורמה המקובלת של שמירה על איזון כזה, ולכן נשמע הז'ארגון של אנשי ההיי-טק הישראלי כשפה עברית-אנגלית מעורבת, שבה פעלים רבים נגזרים מן האנגלית, וכן שמות עצם שאולים החודרים לשימוש למרות שיש להם חלופה עברית. לשפות המשפיעות, ובעיקר - בימינו - לאנגלית, אך במידת מה גם לגרמנית וליידיש בתקופות קודמות, יש השפעה רבה על התחביר העברי, באמצעות החדרת מבנים וביטויים שהם זרים לרוח העברית ולמקורותיה.
לצד השפות הזרות, שהשפיעו על העברית בדרכי עקיפין באמצעות תחומי העיסוק שבהם נחשפו הדוברים והכותבים לשפות המשפיעות, השפיעו על העברית באופן ישיר שפות המקור של המהגרים, כגון הרוסית והפולנית בפי עולי העלייה הראשונה עד הרביעית, הגרמנית של אנשי העלייה החמישית, הערבית והדיאלקטים השונים שלה בפי יוצאי ארצות המזרח וכדומה. לשפות האלה לא היתה השפעה מכרעת על העברית מאחר שקבוצות העולים היו רבות, ולא נוצרה דומיננטיות לשפה אחת ביחס לאחרות, מה גם שקבוצת עולים שהביאה עמה שפה "חדשה" התערתה בין דוברי העברית במעמד נחות ומתגונן. כך, למשל, יש לאנגלית השפעה בולטת על העברית החדשה, אך מקור ההשפעה אינו נעוץ בעולים הלא רבים מהארצות האנגלוסקסיות, אלא בתחומים הרבים שבהם האנגלית היא בחזקת שפה בינלאומית דומיננטית.

היחס שבין העברית ללשונות היהודים

השפעה רבה על העברית החדשה היתה לשפות היהודים השונות ובעיקר ליידיש, וכן ללאדינו ולערבית היהודית. יתרונן של השפות האלה נעוץ בכך שהן היו משותפות לדוברי גלויות שונות, והיתה להן זיקה לעברית. עם זאת, רישום של ממש הותירה על העברית, בעיקר על זו המדוברת - ומשם חלחלה למשלבים נוספים, רק היידיש.
מערכת היחסים שבין היידיש לעברית מרובת סתירות. הרשב מספר במסתו שביישוב העברי של ראשית המאה ה-20 הרבו לדבר יידיש, גם בין אנשי הרוח, בזמן שהאידיאולוגיה הציונית הרשמית פסלה את היידיש פסילה כה מוחלטת עד שנמנעו משימוש במילים בעברית שנקלטו מיידיש אם היתה להן חלופה עברית. לכן נקבע שיש לומר ירח ולא לבנה, ציבור ולא עולם, רוצה ולא חפץ, אדם ולא יהודי ועוד. ואולם היידיש עצמה לא קפאה על שמריה, ודווקא בד בבד עם תחיית העברית היתה לה תקופה של פריחה, שבה נהפכה משפה עממית הנחשבת נחותה לשפה מורכבת, גמישה המשמשת סופרים עשירי ביטוי. המהפכה שעברה היידיש היתה מודל שעל פיו למדו יוצרי העברית מן היידיש של אותה תקופה, שלדברי הרשב "קלטה בלי בושה מאות מושגים, מילים ודרכי הבעה מכל לשונות אירופה".
היידיש הצליחה להערים על הנלחמים בה בדרכים נוספות, בכך שחדרה לסלנג הישראלי ועיצבה חלק נכבד ממנו, ומשם חלחלו מילים ומונחים אל העברית הרשמית. מילים כמו "נודניק" והפועל הנגזר "לנדנד" שולטות עד היום בשדה המשמעות שלהן גם אם יש להן חלופה עברית. כן השפיעה היידיש במידה רבה על מאגר הניבים והביטויים בעברית, והחדירה מבנים תחביריים שונים.

צמיחה טבעית מול הכוונה מוסדית

העברית החדשה נולדה במהלך יזום, מלמעלה, כלומר, ממנהיגות תרבותית-אידיאולוגית נחושה אל הציבור שקיבל מרצון ולעתים מאין ברירה את עקרון הדומיננטיות של הדיבור בעברית. לשם כך אף נוסד ועד הלשון בשנת 1890, שבעיקר מאז העלייה השנייה מילא את הפונקציה של החדרת העברית ברמה האידיאולוגית והמעשית בהצלחה ובמשך שנים רבות. זרוע חשובה של החדרת השפה היתה מערכת החינוך, החל בחלוצי החינוך העברי בשנות ה-80 של המאה ה-19 כגון נסים בכר, זאב יעבץ ודוד יודלביץ, ועד להקמת מערכת החינוך העברי תחת שלטון המנדט הבריטי, שהמשיכה בתפקידה הזה לאחר קום המדינה. ב-1950 ירשה האקדמיה ללשון העברית את ועד הלשון, ואולם היא איבדה הרבה ממעמדה כמעצבת השפה. זאת מאחר שהחברה המגוונת והמתרחבת לא נטתה לפעול על פי הנחיות גוף ציבורי לא-פוליטי שאין לו יכולת אכיפה. לאקדמיה ללשון העברית נועד יותר ויותר מעמד של מתקן תקנות שהרשות נתונה לאמץ אותן, ושל מתעד השפה, דבר המתבטא בעיקר במפעל הענקי של מאגרי המונחים ושל "המילון ההיסטורי", ואילו חידוש המילים התמעט ביחס לתקופת "ועד הלשון" והשפעתו קטנה.

דילמת ההגייה

שאלת ההגייה הסעירה את אנשי תחיית הלשון והיו לה היבטים אידיאולוגיים ולשוניים מרחיקי לכת. בן-יהודה ציין את מה שהוא קורא "הברה מזרחית" כבר בראשית המבוא למילונו. הוא רואה בה את הדרך הקרובה לביטוי השמי הנכון, והיא היתה קרובה לנטייתו להתקרב לשפה הערבית. במבוא למילונו תיאר איך בביקורו באלג'יריה "שמעתי בפעם הראשונה מפי היהודים קריאה בלשון עברית בהברה מזרחית, ותעש עלי הברה זו רושם עז מאוד". ההגייה האשכנזית, לעומת זאת, נתפסה בעיני רוב מחדשי השפה כביטוי גלותי. בהחלטה על בחירה בהגייה ספרדית העדיפו מחדשי השפה את החיבור אל העברית שנשמעה בארץ-ישראל בקרב הספרדים המעטים שחיו בה, על פני הניגון, שנחשב ל"גלותי", של העברית האשכנזית, ובכך נעשה צעד לקראת התאמת העברית למהפכה הציונית ולרוחה.
בשנת 1913 החליט ועד הלשון לאמץ את ההברה הספרדית. המבטא הספרדי השתמר בעיקרו עד היום; מרכיביו החשובים הם ההטעמה המלרעית ואופן הגיית התנועות. המבטא הספרדי השפיע על השירה העברית, שנכתבה בא"י בהברה הספרדית, ואילו השירה של דור התחייה שנכתבה בחו"ל היתה בהברה האשכנזית. גם השירה הזאת נקראה בפי בני הדור הצעיר בא"י בהברה הספרדית.
לעומת זאת, בתחום הפונטי של העברית הישראלית בולטות הסטיות מן ההיגוי השמי, המזרחי. במבטאם של מרבית דוברי העברית בישראל אין הבחנה בין ההגאים ח-כ, כּ-ק, ט-ת,
א-ע. גם ההיגוי הרווח של האותיות ו' ו-צ' אינו תואם את המבטא השמי המקורי. כמו כן אבדה ההבחנה בין המבטא הרפה והקשה של אותיות גד"ת המקבלות את הדגש הקל, וכן אין עוד מבצעים את היגוי המכפל, הוא הדגש החזק. ההיגוי של דוברי העברית בישראל מושפע מאוד משפות אירופיות, לא-שמיות. התופעה הזאת כרוכה בהפסד כי שהיא מטשטשת את ההבחנה בין מילים עבריות שונות שהפכו להומופוניות (שווֺת היגוי), כגון עט-אֵת, תפל-טפל, מכיל-מחיל. כישלון ההגייה הספרדית מתבטא, מן ההיבט הזה, ברישול שבאימוץ המסורת בידי הדובר יליד הארץ, שוויתר על הבידול בין כמה עיצורים, וכן בהשפעת הדוברים מארצות ההגירה, שהביאו איתם בליל מבטאים.

דילמת הכתיב

דילמת הכתיב הנכון הטרידה את מעצבי העברית החדשה לאחר שהתברר שהכתיב חסר הניקוד יוצר מקום לבלבול ולטעויות רבות, אך גם כאן לא עמד למוסדות המכוונים כוח האכיפה וההשפעה. הכתיב המלא אמנם שולט היום בכתיבה, אך במקרים לא מעטים יש גרסאות שונות למילה אחת, וגרסת האקדמיה היא אחת מהן. גם לאחר שהתקבלו "כללי הכתיב חסר הניקוד" (תש"ח), משמשות עדיין שיטות כתיב שונות בערבוביה, מכתיב חסר מנוקד ועד כתיב מלא לא מנוקד. תלמידי בית הספר עלולים להתלבט כיצד לכתוב את המילה "עִוֵּר": עור, עוור, עיוור, או שמא - עיור. הם גם יתקשו לפעמים במציאת מילים במילון, שכן קיימות דרכי כתיב שונות. קיימת אפוא בעיה קשה של האחדת הכתיב העברי על פי כללים פשוטים שאין קושי לשלוט בהם.
בצד האחדת הכתיב קיימת השאלה הבסיסית של התאמת הכתיב למבטא העברי הרווח בימינו. בכל שפה הכתיב שמרני יותר מן ההגייה, והוא משקף מצב היסטורי של הגייה. מאחר שבתחום הפונטי השינויים מהירים יותר מאלה הנעשים בכתיב, יש להניח שבכל לשון חיה ייווצרו פערים בין מישור ההגייה למישור הכתיב. רפורמה בכתיב העברי היא בעייתית במיוחד: הגורמים הרגשיים של צמידות לכתיב היסטורי חזקים מן הנטייה לעבור לכתיב שיש לו מעלות אינסטרומנטליות - להקל על תלמידי בית הספר ועל לומדי העברית כשפה נוספת.
באופן רשמי נהוגים כיום שני סוגי כתיב: הכתיב המנוקד והכתיב חסר הניקוד. מאחר שרובם המוחלט של הטקסטים נכתבים ללא ניקוד, הכתיב הרווח בציבור הוא "הכתיב המלא", המשתמש באימות קריאה לסימון התנועות ובהכפלת האותיות ו' ו-י' לסימון עיצורים. במילונים החדשים נעשה שימוש בכתיב הזה, ולצד הערך בכתיב המלא מופיעה המילה גם בכתיב המנוקד, החסר. ואולם גם בשיטת הכתיב חסר הניקוד נותרו תיבות הומוגרפיות, דהיינו, הנכתבות באופן זהה אך שונות בהיגוין, כגון חלב היכול להיקרא חָלָב וגם חֶלֶב, מנהל היכול להיקרא מְנַהֵל וגם מִנְהָל וכדומה. זאת משום שהכתיב הזה אינו מבחין בין התנועות A , E ואפס-תנועה. קוראי העברית מתגברים בדרך כלל על הקושי הזה באמצעות מבנה המשפט וההקשר הטקסטואלי והחוץ-טקסטואלי.
מאז תחיית הדיבור העברי הועלו הצעות רבות לתיקון הכתיב העברי כדי לקרבו אל ההיגוי הרווח. חלק ניכר מן ההצעות מובאות בספרו של ורנר ויינברג, תיקון הכתיב העברי. נכללו בתוכן גם הצעות לעבור מן הכתיב העברי המסורתי אל הכתיב הלטיני. לנגד עיני המציעים עמד, מן הסתם, המופת של השינוי בכתיב של הלשון התורכית - המעבר מן הכתב הערבי לכתב הלטיני שחולל כמאל אתאתורכ בעת שכיהן כנשיא תורכיה בשנים 1938-1923.
בין המצדדים במעבר לכתב הלטיני היו זאב ז'בוטינסקי, שכתב בשנת 1938 ספר ללימוד עברית מדוברת באותיות רומיות (יצא לאור ב-1949), ואיתמר בן אב"י, שאף הוציא לאור שבועון עברי בכתב לטיני ב-1928. מאז הקמת המדינה הועלו הצעות כאלה בידי יונתן רטוש, עוזי אורנן ואחרים, ואולם אף לא אחת מהן התקבלה, הן מסיבות רגשיות הקשורות במעמדו ההיסטורי-הדתי של הכתב העברי המשמש בטקסטים מקודשים, והן מסיבות פרקטיות של אי-התאמה בין המערכת המורפו-פונטית של העברית כשפה שמית לסימני הא"ב הלטיני.

סיכום

מקורה של העברית החדשה בהתעוררות הלאומית והתרבותית בגולה. תחיית העברית היא אחד המבחנים החשובים של המפעל הציוני ושל הישראליות גם יחד. בין המדדים להצלחת המפעל הציוני נחשבת העברית לאחת ההצלחות הגדולות, ואולי הגדולה שבהן. בכמה היבטים אפשר לנמק את התחושה הזאת. העברית אכן הצליחה להשתלב ואף לחזק את השאיפה הציונית להקים בארץ-ישראל חברה מודרנית. כמעט בין כל חלקי החברה הישראלית יש הסכמה על הנהגת העברית כשפה חובקת-כול. כולם מדברים עברית, הן במרכז והן בפריפריה. הוותיקים והעולים מסתגלים אליה ברצון או על כורחם. הערבים הישראליים מדברים עברית עם היהודים הישראליים, והחרדים מדברים עברית, לפחות במרחב הישראלי. תופעה אופיינית בשנים האחרונות היא הדיבור העברי של מהגרי-עבודה השוהים בארץ תקופה ממושכת. אפשר בהחלט לומר שהעברית היא הגורם המאחד הרחב והעמיד ביותר בתרבות הישראלית ובקיום הישראלי בכלל, ועצם קיומה של השפה הוא בגדר הצהרה שהישראליות אכן אפשרית. מבחינה תרבותית, נעשתה העברית בכך ללשון חול, המשרתת את כל ענייני החיים ואינה קשורה עוד בקשר מיוחד לאירועים דתיים ולכתבי הקודש.
עם זאת, אפשר להפנות את תשומת הלב בתחום השפה אל מגמות סותרות ומשתנות. העברית מתעשרת במילים ובביטויים, אך עולה בה עלייה תלולה נוכחות של המילים השאולות. הגבול המטושטש בין משלבי השפה מאפשר אמנם חיים דינמיים של העברית, אך יש לו גם אפקט של רידוד: יותר ויותר פעלים, שמות עצם וביטויים משתלטים על השפה, ושימוש יתר בהם על חשבון מילים אחרות מקטין את היכולת לבטא ניואנסים ורעיונות מורכבים. המוסדות המכוונים, ובראשם האקדמיה ללשון העברית ומערכת החינוך, מתקשים להשתתף ולכוון את עיצוב השפה ואת בנייתה של מסורת לשונית, כתובה ורטורית, מוצקה.
תהליך החילון שעבר על העברית כרוך, במידת מה, בהעדרה של תשתית לשונית אסוציאטיבית הדרושה להבנת כתביהם של סופרים ומשוררים כמו ש"י עגנון. לרבים מן הקוראים הצעירים כיום חסרה רשת של אסוציאציות המבוססות על הכרת ההקשר התרבותי-הדתי של ביטויים עבריים הלקוחים מן המקורות.
המאבק על התרבות הישראלית לא הוכרע. בחברה הישראלית של היום מתפתח מאבק גלוי יותר ויותר בין קבוצות המבקשות לחזק את היסוד המסורתי-הדתי בתרבות הישראלית, לבין היסודות המושכים לפיצול החברה לתאים תרבותיים, שתהיה ביניהם לכל היותר אמנה דמוקרטית משותפת. שתי המגמות רחוקות הן מהחזון הציוני הבסיסי, והן מהשקפת העולם התרבותית של מחיי השפה, שניסו ואף הצליחו ליצור איזון נכון לשעתו בין רובדי הלשון העתיקים לבין צורכי החברה המודרנית והמהות החילונית של המפעל הציוני והלשון העברית החדשה.
ספק אם אפשר לתאר כיום תסריט אפוקליפטי שבסופו תחזור העברית להיות שפת כתבי קודש דתית, והעברית המדוברת והכתובה תיעלם בתוך השפות הגלובליות ובראשן האנגלית. סביר יותר לקבוע, שאם לא יישמר האיזון בין הכוחות הפועלים על השפה העברית, צפויה לה סכנת שחיקה, כפי שמנבאים לשורה של שפות מודרניות אחרות. קיימים אמנם איים של דוברי עברית לא-דתית בתפוצות, אבל העברית הישראלית תלויה בעתידה ובאופייה של מדינת ישראל ותרבותה, ולמרות כל הצלחותיה היא לא תוכל לעמוד במשימה לבדה.